עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
ברוכים הבאים לחצר האחורית שלי.
הפינה הקטנה שלא רואים, שמתעלמים מקיומה או שמפחדים מדי לגשת.
האורות לא תמיד עובדים כאן, הדשא לא תמיד גזום והפרחים לפעמים נובלים, אבל זאת החצר האחורית שלי וכאן אני מרגישה בבית.

בת 21.
כותבת סיפורים, פאנפיקים, קטעים קצרים ועוד.
בין השאר גם מציירת, מפסלת, מעצבת ולומדת עיצוב.

"Some of us, we're hardly ever here
the rest of us, we're born to disappear
How do I stop myself from
Being just a number
How will I hold my head
To keep from going under"
- John Mayer
חברים
The Impossible GirlsunshineThe one who spoke to angelsThat girl is meforever beauty <3מאיה נוימן
Forbiddenאוהב(ת) שום!Amazing ♥ ♥חמוץ מתוקORIYALIGhost Dog
סופרת כוכביםשקדSuzantimtammariannacosmicBFF
sandyאביגילילדת הבלוגMeshiאשת הזאבgirl life:)
LonelyGirlהשמלה האדומהנערת הגורלsmooth criminalThese HeavenHere To Love
זהו כל סיפור חיי :-)The Cheshire Cat❥AngelK❥
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

קטע- אגדות

27/04/2014 11:41
The Girl with Two Hearts
בדידות, התבוננות, אנשים, רוז וגון, אהבה
אחרי הרבה זמן שלא הייתי כאן, הנה קטע נוסף מהסיפור של רוז וג'ון.
מקווה שתהנו :)

קרני השמש סינוורו אותה, והיא הניחה את ידה על עיניה. לאחר מספר שניות, עיניה התרגלו לאור הבוקע מהתריסים והיא התרוממה מהמזרן. היא הסירה מעליה את השמיכה שלא הייתה עליה לילה שעבר, וקמה מהמיטה. בקבוקי הבירה שהיו על הרצפה ליד המיטה נעלמו, ונעליה נחו על רצפת החדר. היא עברה ליד השולחן והסתכלה בשעון. 10:22.
היא יצאה מדלת החדר הפתוחה למחצה וצעדה במסדרון.
״ג׳ון?״ קולה היה גבוה מהרגיל. היא העיפה מבט לעבר הספה, הג׳קט שלו לא היה שם.
רוז נשכה את שפתיה והלכה לכיוון המטבח. היא הרתיחה את המים והכינה לעצמה קפה. היא לקחה את הכוס והלכה לעבר דלת הכניסה שלא הייתה נעולה. הדלת נסגרה מאחוריה כשירדה במדרגות להביא את עיתון הבוקר.
״התעוררת.״ רוז הסתובבה וראתה אותו. הוא נשען על קיר הבניין ועישן.
״אתה כאן,״ היא התכופפה והרימה את העיתון.
״הנחתי שעדיף שאעשן בחוץ,״ הסביר. ״את לא מעשנת אז חשבתי שעדיף.״
״תודה,״ היא חייכה והתקרבה אליו. ״שתית משהו? קפה?״
״לא, עדיין לא,״ הניד בראשו.
״בוא, נכין ארוחת בוקר,״ הציעה והוסיפה בהיסוס ״אני מתכוונת, אם יש לך זמן-״
״ארוחת בוקר זאת המומחיות שלי,״ חייך ומעך את הסיגריה. הם נכנסו בדלת הבניין ועלו במדרגות.

״אתה לא שורף שום דבר, נכון?״ צעקה אליו רוז מחדר השינה.
״אל תדאגי,״ היא שמעה את קולו מהמטבח. ״אם משהו יישרף, את תריחי.״
רוז חייכה והחזירה את מבטה אל הקנווס. היא עדיין לא סיימה את הציור הזה. בתחתית הציור היה דשא רחב שנמשך ונעלם בגבולות הקנווס. השמיים היו כהים, בגווני שחור, כחול וסגול, ועננים אפורים ריחפו בשלווה. היא שפכה מעט צבע תכלת על פלטת עץ והושיטה את ידה לאחד המכחולים. השמיים היו כהים מדי.
לאחר מספר דקות היא שמעה צעדים מתקרבים. 
״תעצמי עיניים,״ ג׳ון אמר לה מבעד לדלת.
״אוקיי, חכה רגע,״ חייכה והחזירה את המכחול לצנצנת המים. היא הניחה את פלטת העץ על השולחן והתיישבה על המיטה ברגליים משוכלות. 
״אוקיי, אני מוכנה,״ הודיעה בעיניים עצומות.
היא שמעה את הדלת נפתחת וריח טוב של אוכל התפשט בחדר. ג׳ון הניח את הצלחות על המיטה. ״לא להציץ,״ אמר ויצא מהחדר. לאחר מספר שניות הוא חזר והתיישב לידה. ״אוקיי, את יכולה להסתכל.״
רוז פקחה את עיניה והביטה על הצלחות. על כל צלחת היו ביצי עין, סלט, פטריות וצנים. הבייקון היה מסודר בצורת סמיילי וחייך אליה מהצלחת.
״יש גם קפה,״ הוסיף. ״הנחתי על הרצפה.״
״וואו, אתה בהחלט יודע להכין ארוחות בוקר,״ אמרה רוז.
״אמרתי לך שזאת המומחיות שלי,״ חייך ג׳ון והתחיל לאכול. רוז לקחה את המזלג והתחילה לאכול.
״אז מאיפה למדת להכין ארוחות בוקר כאלו?״ שאלה רוז לאחר מספר דקות.
״מאמא שלי,״ השיב.
״באמת?״ הופתעה. ״הייתם מכינים ארוחות בוקר ביחד?״
״לא בדיוק,״ הסביר. ״אמא שלי לא ממש תיפקדה אז אני הייתי מכין אוכל, מסדר, מארגן.״
״ועכשיו היא בסדר?״ שאלה בשקט.
״היא...״ ג׳ון התחיל להגיד.
״ג׳ון, אני מצטערת,״ התנצלה רוז. ״לא התכוונתי לחטט, במיוחד אם זה נושא רגיש-״
״היא לא מתה,״ חייך אליה. ״היא במוסד. היו לה חיים לא קלים.״
רוז הרכינה את ראשה בהיסוס והמשיכה לאכול.
״אז מה איתך?״ שינה את הנושא. ״משפחה בעייתית?״
״לא משהו רציני,״ צחקה. ״אתה יודע, הורים גרושים, אחות קטנה, משפחה רגילה.״
״רגע, עכשיו הבנתי שאני לא יודע בת כמה את,״ הוא סיים לאכול והרים את הצלחת. רוז הושיטה לו את הצלחת שלה. 
״תודה על הארוחה,״ אמרה. ״אני בת 22, ואתה?״
״25,״ השיב כשהלך במסדרון לכיוון המטבח.
״אתה יודע, זה ממש לא אחראי מצידי,״ רוז הרימה את קולה כששמעה את המים בכיור זורמים.
״מה?״
״להזמין מישהו לבית שלי ואני אפילו לא יודעת בן כמה הוא,״ היא הרימה את כוס הקפה שלה ושתתה.
ג׳ון סגר את המים וחזר לחדר השינה. ״עכשיו את יודעת,״ חייך והתיישב על המיטה לידה.
״זה עדיין לא אחראי מצידי,״ רוז הנידה בראשה בצחוק. ״מישהו אחר היה אונס אותי או-״
״אני לא אאנוס אותך,״ הוא הביט בציור שעל הכן.
״לא חשבתי ככה באמת,״ רוז הסתכלה עליו.
״למה לא?״ הוא החזיר את מבטו אליה. ״את לא מכירה אותי.״
״גם אתה לא מכיר אותי,״ השיבה לו. ״מאיפה לך לדעת שאני לא רוצחת מטורפת?״
״אני לא יודע,״ משך בכתפיו. ״אני אצטרך לחכות ולגלות.״
רוז הניחה את ידיה מתחת לירכיה והסתכלה על הציור בשתיקה.
״אני מצטער,״ ג׳ון התקרב אליה. ״התגובה שלי לא הייתה במקום.״
רוז הביטה בו. ״אוקיי.״
״פשוט,״ התחיל להגיד. ״הזכרת לי מישהי.״
״עכשיו או בכללי?״ שאלה.
״עכשיו,״ השיב. ״כשדיברנו על אונס. הייתה לי שיחה דומה עם מישהי פעם.״
״והכל בסדר איתה?״ 
״אז כן,״ ג׳ון נשכב על המזרן. ״עכשיו אני לא יודע.״
״זה גם קורה,״ אמרה רוז. ״לא כולם ממשיכים ללוות אותנו.״
״כן, לא כולם.״
רוז נשכבה על המזרן, ידה קרובה לשלו.
״אז מתי התחלת את הציור הזה?״ שאל.
״הוא אצלי מאז שאני ילדה,״ סיפרה. ״התחלתי לצייר מגיל קטן ואמא שלי קנתה לי צבעים וציוד, והקנווס הזה היה כמו שטח של ביטוי עצמי. אני כל פעם מוסיפה, משנה, תלוי איך אני מרגישה.״
״זה יפה,״ חייך אליה. ״מזכיר לי אותך.״
״למה?״
״זה נוף, משהו שלא כולם שמים לב אליו,״ הסביר והצביע על החלק העליון של הציור. ״השמיים מזכירים לי את השיער שלך, סגול וכחול.״
״לא ידעתי שאתה מבקר אומנות כל כך מוצלח,״ השיבה. ״אתה צריך לבוא לכאן יותר.״
״אולי את צודקת,״ אצבעותיו נגעו בידה שנחה על המזרן. הן ריפרפו על עורה החלק בשקט, נוגעות לא נוגעות.
״על מה אתה חושב?״ היא סובבה את ראשה אליו.
״נזכרתי בסיפור שקראתי כשהייתי קטן,״ ענה. ״זה מחזה, למעשה. פיטר פן.״
״במה נזכרת?״
״יש משפט שטינקרבל אומרת,״ הוא עצם את עיניו כנזכר. ״אתה מכיר את המקום בין שינה לערות? המקום בו אתה עדיין זוכר שאתה חולם?״ ג׳ון פקח את עיניו והביט ברוז. ״זה המקום שבו תמיד אוהב אותך, זה המקום בו תמיד אחכה.״
רוז חייכה אליו והושיטה את ידה ללחיו. ידה הייתה חמה וג׳ון עצם את עיניו. היא התקרבה אליו, עיניה מביטות בתווי פניו.
״ועכשיו?״ לחשה, אפה נוגע בשלו. הוא פקח את עיניו והביט בה. רוז הרגישה שהיא צוללת לתוך עיניו, יותר ויותר עמוק, והקרקעית עוד רחוקה. 
״ועכשיו,״ חזרה בלחש. ״אני חולמת?״
ג׳ון הושיט את ידו לשיערה והתקרב אליה. היא הרגישה את שפתיו קרובות לשלה, כמעט ונוגעות. נשימתה הייתה כבדה יותר, והיא הרגישה שהאוויר נעלם מהחדר. היא התקרבה מעט ושפתיה ריפרפו על שלו. הן היו רכות, כמו שדמיינה לעצמה כשהסתכלה עליו. ידו ליטפה את שיערותיה ואת צווארה, ומצחו נגע בשלה. היא שמעה את נשימתו, איטית אך יציבה. הוא היטה מעט את ראשו והצמיד את שפתיו לשלה. רעד קל עבר בגבה כשנצמדה אליו. שפתותיהם התנתקו אבל הם נשארו קרובים, אפיהם נוגעים. רוז השעינה את מצחה על שלו ולקחה נשימה עמוקה. ג׳ון פקח את עיניו והביט בה. ״תגידי לי את,״ לחש לתוך שפתיה.

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: