עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
ברוכים הבאים לחצר האחורית שלי.
הפינה הקטנה שלא רואים, שמתעלמים מקיומה או שמפחדים מדי לגשת.
האורות לא תמיד עובדים כאן, הדשא לא תמיד גזום והפרחים לפעמים נובלים, אבל זאת החצר האחורית שלי וכאן אני מרגישה בבית.

בת 21.
כותבת סיפורים, פאנפיקים, קטעים קצרים ועוד.
בין השאר גם מציירת, מפסלת, מעצבת ולומדת עיצוב.

"Some of us, we're hardly ever here
the rest of us, we're born to disappear
How do I stop myself from
Being just a number
How will I hold my head
To keep from going under"
- John Mayer
חברים
The Impossible GirlsunshineThe one who spoke to angelsThat girl is meforever beauty <3מאיה נוימן
Forbiddenאוהב(ת) שום!Amazing ♥ ♥חמוץ מתוקORIYALIGhost Dog
סופרת כוכביםשקדSuzantimtammariannacosmicBFF
sandyאביגילילדת הבלוגMeshiאשת הזאבgirl life:)
LonelyGirlהשמלה האדומהנערת הגורלsmooth criminalThese HeavenHere To Love
זהו כל סיפור חיי :-)The Cheshire Cat❥AngelK❥
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
פאנפיק דוקטור הו- תא קולי אפילוג
08/07/2014 05:16
The Girl with Two Hearts
דוקטור הו
אפילוג

הוא עמד בתחנת האוטובוס וחיכה. השעה הייתה 17:32 ועננים אפורים כיסו את השמיים. הוא ראה אותה צועדת לכיוון תחנת האוטובוס, ידיה מחבקות את גופה. לאחר מספר דקות האוטובוס הגיע והוא עלה. היא עמדה מאחוריו, מחכה לתורה. הוא התקדם וישב במושב האחורי. הוא סובב את מבטו והביט בה. קייט הסיטה את מבטה והתיישבה באחד המושבים. הוא הסיר את הכפפות, הכניס אותן לכיס מעילו והביט בחלון. היא חזרה להביט ברחוב, והוא הסתכל עליה. האוטובוס עבר את ׳רדקליף גארדנס׳ והדוקטור לחץ על אחד הכפתורים וכיבה את ההולוגרמה. הוא נשען על לוח הבקרה, עצם את עיניו וחיכה.
לאחר כחצי שעה הוא חצה את הגשר ועמד מול הדלת. ידו נחה על דלת העץ. לפתע, נשמעו דפיקות. הוא שמע את הדלת הקטנה נפתחת, את הרעש של הטלפון הישן מורם ממקומו. לאחר מספר שניות הדלת הקטנה נסגרה והוא שמע צעדים מתרחקים. הדוקטור הושיט את ידו ופתח את הדלת. היא צעדה בגבה אליו, שערה השחור האסוף זז מצד לצד. היא חצתה את הכביש והתרחקה יותר ויותר, עד שנעלמה מהעין.

2 תגובות
פאנפיק דוקטור הו- תא קולי פרק 8
08/07/2014 05:14
The Girl with Two Hearts
דוקטור הו
זה הפרק האחרון לפאנפיק, אחריו אני אפרסם גם אפילוג.
תודה לכל מי שקרא :)

פרק 8- ייאוש

״דוקטור, על מה היא מדברת?״ שאלה קייט בקול רועד.
״אני לא יודע,״ ענה לה במבט מבולבל.
״חזרת,״ חזרה אליזבת׳, ולא הורידה ממנו את עיניה.
״היא מכירה אותך,״ אמרה קייט.
״בחיים לא פגשתי אותה״, השיב. ״קייט, יש לה אלצהיימר.״
״ידעתי שתחזור,״ חייכה אליזבת׳.
הדוקטור התקרב לאליזבת׳ ונשען על ברכיו. ״אני לא מי שאת חושבת שאני, אני מצטער.״
אליזבת׳ הושיטה את ידה ונגעה בלחיו. ״אתה נראה אותו הדבר.״
״אליזבת׳ אני מצטער,״ הוא הניח את ידו על ידה. ״לא נפגשנו מעולם.״
״בדיוק כמו שהיא תיארה,״ היא המשיכה להביט בו.
הדוקטור קם והתרחק מאליזבת׳. ״קייט, אנחנו צריכים ללכת מכאן.״
״אני לא מבינה, היא זוכרת אותך,״ אמרה קייט. ״היא לא זוכרת כלום, אפילו לא את המשפחה שלה, אבל אותך כן.״
״היא חולה,״ הסביר. ״היא לא יודעת על מה היא מדברת.״
״סבתא,״ קייט התכופפה והסתכלה על סבתה. ״מי תיארה אותו?״
״קייט,״ אליזבת׳ הביטה בה.
״את זוכרת אותי?״ דמעות נקוו בעיניה של קייט.
״היית צריך לראות אותה רוקדת,״ היא אמרה לדוקטור. ״כמו מלאך.״
הדמעות זלגו על פניה של קייט. ״סבתא, התגעגעתי אלייך.״
״קייט, אנחנו צריכים ללכת,״ הפציר הדוקטור.
״לא!״ קייט הרימה את קולה. ״היא זוכרת אותי, היא יודעת מי אני. היא זוכרת.״
״קייט, אנחנו לא יכולים להישאר כאן,״ אמר לה. ״אני לא יודע מי היא, ואני זוכרת את כולם. זה לא טוב, זה רע. רע מאוד.״
״אז תלך!״ צעקה עליו והחזיקה בידה של סבתה. ״אני לא עוזבת אותה.״
הדוקטור הניח את ידיו על ראשו בייאוש ואז התכופף לצידה של קייט. ״קייט, בבקשה תקשיבי לי. משהו לא בסדר, אנחנו חייבים ללכת מכאן.״
״דוקטור,״ מלמלה קייט.
״בבקשה,״ חזר. ״בבקשה קייט, אנחנו נחזור בשבילה.״
קייט הסתכלה על אליזבת׳. ״סבתא, אני אחזור בשבילך. אני מבטיחה.״
״אל תבטיחי הבטחות שלא תוכלי לקיים,״ אמרה לה אליזבת׳ והרימה את המסרגות.
״אני מבטיחה ואני אקיים,״ התעקשה קייט וקמה. ״אני אחזור.״
היא התקרבה לדוקטור. ״אוקיי, אני אבוא.״ הם התרחקו מאליזבת׳ ופנו ללכת.
״הוא ישבור את ליבך,״ אמרה אליזבת׳.
קייט עצרה והסתובבה אליה. ״מה?״
״הוא ישבור את ליבך, היא אמרה לי,״ חזרה אליזבת׳ והרימה את עיניה מהמסרגות. ״ואת תשברי את ליבו. את שניהם.״
הדוקטור אחז בידה של קייט בחוזקה. ״רוצי!״ צעק עליה. קייט רצה אחרי הדוקטור במהירות. הוא פתח את הדלת של מדרגות החירום וגרר את קייט בעקבותיו. הם חצו את אולם הכניסה במהירות ועזבו את הבניין. קייט הצליחה לשחרר את ידה מאחיזתו והוא הסתובב אליה בהפתעה.
״מה קורה כאן?!״ צעקה עליו. ״למה אנחנו בורחים מסבתא שלי?״
״אני לא יודע,״ השיב לה. ״אנחנו צריכים לחזור לטארדיס.״
״אנחנו לא הולכים לשום מקום עד שאתה מסביר לי מה קורה כאן,״ הודיעה לו בכעס. ״תפסיק להסתיר ממני דברים.״
״אני לא מסתיר ממך כלום,״ התקרב אליה. ״אליזבת׳ מכירה אותי.״
״לא ישירות,״ אמרה לו. ״היא שמעה עליך. היא יודעת מי אתה, מה אתה.״
״זאת הסיבה שאנחנו לא יכולים לדבר איתה,״ אמר הדוקטור. ״היא יודעת דברים שעדיין לא קרו.״
״היא אמרה שתשבור לי את הלב,״ קייט הסתכלה עליו.
״בת כמה אליזבת׳?״ שאל הדוקטור.
״בת 88,״ השיבה. ״דוקטור, למה שהיא תאמר את זה?״
״בת 88...״ מלמל הדוקטור. ״זה אומר שהיא נולדה בשנת 1959-״
״דוקטור!״ קטעה אותו קייט. ״בבקשה.״ 
״קייט, אני לא יודע למה היא אמרה את זה,״ הוא הניח את ידו על לחיה. ״אבל זה לא משנה, כי היא טועה.״
״למה אתה מתכוון?״ קייט הביטה בו בשאלה.
״אני לא אשבור את ליבך,״ הדוקטור חייך אליה. ״אני מבטיח.״
״אל תבטיח הבטחות שלא תוכל לקיים,״ השיבה לו והתחילה לצעוד לכיוון הטארדיס. הדוקטור הלך אחריה בשקט ופתח את הדלתות. הם צעדו על הגשר והגיעו לשולחן הבקרה. הדוקטור ירד לקומה התחתונה וחזר כשהוא לובש את מעילו. הוא לחץ על מספר כפתורים והביט המסכי המתכת שניצבו על השולחן.
קייט הרגישה את הרצפה רועדת. ״מה אנחנו עושים עכשיו?״
״אני צריך את השרשרת שלך,״ השיב.
קייט הורידה את השרשרת והושיטה אותה לדוקטור. ״היא יכולה לעזור?״
הדוקטור לקח את השרשרת והניח אותה על לוח הבקרה. הוא הניח מספר חוטים על האבן והוציא את המברג. ״אני אנסה לאתר את המקור.״
״אמרת שהמקור הוא גאליפריי,״ אמרה קייט.
״האבן היא מגאליפריי,״ אישר הדוקטור והפעיל את המברג. האור האדום בקצהו זהר והאבן התחילה לזרוח. ״אבל אנחנו יכולים לאתר את המקומות שהיא הייתה בהם כאן, בכדור הארץ.״
קייט התקרבה והסתכלה על אחד המסכים. על הצג הופיע שרטוט תלת מימדי של האבן ועיגולים רבים מסודרים בשורות.
״העיגולים האלה,״ קייט הצביעה על המסך. ״מה הם, קוד?״
״הם כתב גאליפרייני,״ הסביר. ״השפה של אדוני הזמן.״
״מה כתוב?״ הסתכלה עליו.
״המקומות והשנים שהשרשרת הייתה על כדור הארץ,״ עיניו היו נעוצות במסך. ״אני לא רואה שום דבר חריג, השרשרת הייתה בבית הורייך, בבית החולים, בבית שלך-״ הוא כיווץ את עיניו. ״רגע.״
״מצאת משהו?״ שאלה אותו בהתרגשות.
״אני לא בטוח. פשוט-״ הוא היסס. ״זה מוזר. העקבות של השרשרת מתחילים בשנת 2027, בבית הקברות.״
״אני נולדתי בשנת 2027,״ הסבירה קייט. ״זה הגיוני, לא?״
״אמרת שהשרשרת הייתה של אימך.״
״אני מניחה, היא ענדה אותה,״ קייט משכה בכתפיה. ״מה מוזר בזה?״
״תחשבי על זה,״ הוא התרחק מהמסך וצעד סביב לוח הבקרה. ״השנה שנולדת, בית הקברות, העקבות מתחילים משם. אנחנו מפספסים משהו. השרשרת לא יכולה פשוט לצוץ בבית הקברות, להופיע שם בלי שנראה עקבות איך היא הגיעה לשם.״
״אנחנו צריכים לשאול את סבתא שלי,״ הציעה קייט. ״היא נזכרה בך, בי. היא יכולה לעזור.״
״בואי ננסה קודם את בית הקברות,״ הציע הדוקטור. ״ואז נחזור לאליזבת׳.״
״בסדר,״ הסכימה.
״תחזיקי חזק,״ אמר ומשך את הידית. החדר התחיל לרעוד והם אחזו בלוח הבקרה בחוזקה. קולות הנחיתה מילאו את החדר והם החלו לצעוד על הגשר. 
״לא ניקח את השרשרת איתנו?״ שאלה קייט.
״המקום הכי בטוח בשבילה כרגע זה הטארדיס,״ הסביר הדוקטור ופתח את הדלתות. ״המלאכים יהיו כאן, והם לא יכולים להיכנס לטארדיס. היא מוגנת.״
״הם עדיין ירדפו אחרינו?״
״הם ירדפו אחרי כל אחד בשביל להזין את עצמם,״ הדוקטור הנהן בראשו. ״תישארי קרובה.״
הדוקטור סגר את הדלתות והם התחילו ללכת בשביל הארוך. הרוח נשבה והעבירה צמרמורת בגבה של קייט. הדוקטור פשט את המעיל שלו והניח אותו על כתפיה של קייט. ״תודה,״ חייכה אליו.
הוא הסתכל סביבו וכיוון את המברג לכיוונים שונים. ״בכיוון הזה.״
הם פנו לשביל צר יותר. המצבות היו נראות ישנות יותר. ״יש כאן מצבות מלפני 80 שנה,״ קייט הסתכלה על השנים החרוטות על משטחי האבן.
״זה איזור עתיק יותר של בית הקברות,״ אישר הדוקטור. ״אנחנו מתקרבים. תזכרי, המלאכים יכולים להיות כאן.״
הם המשיכו לצעוד בשביל, והזמזום של המברג התחזק. הדוקטור עצר מול מצבה נמוכה ולבנה. ״הגענו.״
קייט התקרבה אליו וקראה את הכתוב.

מת׳יו רוברט בייקר
20.03.2008-12.08.2027
בעל ואבא טרי
אזכור אותך לנצח, ל׳

״שם המשפחה של אליזבת׳ לפני החתונה היה בייקר, נכון?״ שאל הדוקטור. 
קייט הינהנה והמשיכה להסתכל על המצבה. ״זה לא הגיוני,״ אמרה בבלבול. ״המצבה הזאת כאן כבר 20 שנה, סבתא שלי הייתה בת 68. אין לה אחים או אחיות. מי שמת כאן היה בן 19.״
״הוא מת בשנה שנולדת, העקבות מתחילים מכאן, היה לו ילד שרק נולד, אנחנו לא מוצאים את תעודת הלידה שלך-״
״אתה חושב שאני הבת שלו?״ קייט קטעה אותו. הדמעות נקוו בעיניה. הדוקטור הושיט את ידו ומחה אותן. ״זה נראה הגיוני. עכשיו אנחנו צריכים למצוא את ל׳.״
״אני לא מאמינה,״ הדמעות זלגו על לחייה והיא כיסתה את פניה בידיה. הדוקטור כרך את זרועותיו סביבה והניח את סנטרו על ראשה. ״אנחנו נמצא את אמא שלך, את תראי.״
קייט התנתקה ממנו והניחה את ידיה על פניו. ״תודה לך.״ היא קירבה אליו את פניה ושפתיה נחו על לחיו בעדינות. היא התרחקה ממנו מעט והביטה במצבה.
״נלך לבית החולים ונברר מי הוא היה, נוכל למצוא את ל׳,״ הדוקטור פנה לכיוון השביל. ״משהו עדיין לא מסתדר לי, בייקר זה השם של סבתא של-״ הדוקטור הסתובב לעבר המצבה. במקום שקייט עמדה, ניצב מלאך גבוה ואפור, ידו הימנית הייתה מושטת קדימה, כאילו הונחה על כתף של מישהו.
״קייט,״ שפתיו ענו ללא קול. הוא התקרב אל המלאך במהירות. ״לא, לא, לא!״
הוא הוציא את המברג וכיוון אותו מול המלאך. ״לאן שלחת אותה? לאיזו שנה?״ 
המלאך הביט בו במבט ריק ואטום. 
״לא, בבקשה לא,״ הוא הניח את ידיו על ראשו. הוא הביט במלאך, עיניו התמלאו בכעס. ״אני אמצא אותה. אני אמצא אותה ואחזיר אותה. זה לא יקרה, לא שוב.״
הדוקטור הסתובב והתחיל לרוץ לעבר הטארדיס.

דלתות בית החולים נפתחו בשקט והדוקטור נכנס במהירות ופנה אל פקידת הקבלה. הוא הוציא את הנייר העל חושי מכיסו והחזיק אותו מול הפקידה. ״אני צריך לעבור על כמה מסמכים.״
״כמובן דוקטור,״ אמרה במהירות וזזה מעט מהמחשב. הדוקטור נכנס לאזור הדלפק והתחיל להקיש על המקלדת. השם ׳מת׳יו רוברט בייקר׳ הניב תוצאת חיפוש אחת. הפרופיל הרפואי שלו הכיל דו״ח קבלה למיון ותעודת פטירה, שניהם מה- 12.08.2027. הדוקטור עבר על הדו״ח במהירות. תאונת דרכים, משאית נכנסה בו מאחור והוא נהרג במקום. איש הקשר למקרה חירום היה אשתו, אליזבת׳ בייקר.
״זה לא הגיוני,״ מלמל וכתב בשורת החיפוש ׳אליזבת׳ בייקר׳. מספר תוצאות מילאו את המסך והוא התחיל לעבור עליהן. הוא מצא תעודת לידה מ2027, שם היולדת היה אליזבת׳ בייקר ושם האב מת׳יו. נולדה להם תינוקת בריאה והם קראו לה קת׳רין בייקר.
״תודה לך,״ הוא אמר לפקידה ופנה לצאת מבית החולים. השמיים החשיכו כשהדוקטור עשה את דרכו לעבר הטארדיס. הוא נכנס פנימה, פנה אל לוח הבקרה והכניס את הכתובת של ׳בית אלסמר׳. לאחר מספר שניות הוא הכניס את השרשרת לכיסו, חצה את הגשר ועשה את דרכו לעבר ׳בית אלסמר׳. הדוקטור עלה במדרגות החירום לקומה השנייה ופנה לעבר הכורסאות. אליזבת׳ לא הייתה שם. הוא הסתובב וצעד לעבר פקיד הקבלה. 
״סליחה,״ פתח הדוקטור.
״כן, במה אני יכול לעזור?״ הפקיד הביט בו בחיוך מתורגל היטב.
״אני מחפש את אליזבת׳ בייקר, מטופלת בת 88.״
״ומי אתה?״ שאל הפקיד.
״אני חבר של הנכדה שלה, קייט האריס,״ קולו היה מהול בעצב.
״מכאן,״ הפקיד חייך והחווה בידו לעבר המסדרון. הם הלכו בשתיקה עד שהפקיד נעצר מול דלת מספר 47. ״שעות הביקור יסתיימו בקרוב.״
״תודה רבה,״ השיב הדוקטור ופתח את הדלת. החדר היה לבן ומרווח, עם חלון שהשקיף על הרחוב הראשי. בצד ימין ניצב ארון עץ גבוה ולידו שידת עץ וכיסא. מצד שמאל ישבה אליזבת׳ במיטתה וסרגה.
״שלום אליזבת׳,״ הדוקטור סגר את הדלת ופנה לעבר הכיסא.
״כבר אכלתי, תודה,״ היא חייכה אליו ושבה לסרוג. הוא לקח את הכיסא והניח אותו ליד המיטה. ״לא באתי לכאן בשביל זה,״ אמר והתיישב. ״אליזבת׳.״
אליזבת׳ הרימה את ראשה והביטה בו.
״את זוכרת אותי?״
היא הרכינה את ראשה והתבוננה במסרגות. 
״את זוכרת,״ הוא נשען קדימה. ״את יודעת מי אני. בבקשה, אליזבת׳.״
״איפה היא?״ היא הרימה את מבטה אליו.
״אני מצטער, היא-״
״שברה את ליבך?״ היא קטעה אותו.
דמעות נקוו בעיניו. ״בבקשה. כל זה לא הגיוני, את יודעת מה קרה,״ הוא הוציא את השרשרת מכיסו. ״מצאתי אותה בזכות השרשרת. אני צריך לדעת.״
״אני לא רוצה לדבר על זה,״ היא הסיטה את ראשה הצידה.
״אני מצטער, אבל אין לך ברירה,״ הוא הביט בה. ״ראיתי את הקבר של מת׳יו.״
אליזבת׳ סובבה את ראשה בהפתעה. 
״הוא היה בעלך, נכון?״ המשיך הדוקטור. ״היה רשום על המציבה ל', את יודעת מי זה?"
"זאת אני, "השיבה. "הוא היה קורא לי ליזי."
"אליזבת', אני צריך שתספרי לי מה קרה.״
״פחדתי מהיום הזה, אתה יודע,״ דמעות זלגו על לחייה של אליזבת׳. ״היא אמרה לי לא לפחד.״
״מי אמרה לך?״
״קייט,״ השיבה לו.
״אני לא מבין,״ אמר הדוקטור.
״אני מניחה שאצטרך לבטוח בך, כמו שהיא בטחה,״ אליזבת׳ הזדקפה והתחילה. ״השנה הייתה 2027, הייתי בת 18, נשואה ובהריון. ילדתי את קת׳רין, הכל היה מושלם. שבועיים אחרי הלידה, מת׳יו נסע חזרה מהעבודה ומשאית פגעה בו. הוא נהרג, ואני נשארתי עם תינוקת. הלכתי לבקר אותו בבית הקברות עם קת׳רין, היא ישנה בעגלה שלה. אז ראיתי אותם,״ היא מחתה את דמעותיה. ״בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת, היה חשוך וכל פעם שהסתכלתי לאחור הם היו קרובים יותר. בפעם האחרונה שהסתכלתי לעבר היציאה מצאתי את עצמי ברחוב. קת׳רין לא הייתה איתי. התחלתי לצרוח ולקרוא בשם שלה, אנשים יצאו מהבתים שלהם ונבהלו מהצרחות שלי. מצאתי את עצמי בשנת 1977. התאשפזתי על רקע נפשי ושיחררו אותי אחרי 8 שנים. ניסיתי לבנות את עצמי, התחתנתי אחרי כמה שנים ובגיל 36 ילדתי בת. קראתי לה קת׳רין, על שם הבת שאיבדתי.״
״ואז קת׳רין התחתנה וילדה את הולי?״ שאל הדוקטור.
אליזבת׳ הינהנה. ״כן, אחרי הולי קת׳רין עברה ניתוח ולא יכלה ללדת שוב. כל לילה הייתי חולמת על היום הזה, קיוויתי לחיות ולהגיע ליום שאני אחזיר את הבת שלי.״
״את הבאת את קייט לקת׳רין שתגדל אותה,״ המשיך הדוקטור. ״הלכת לבית הקברות באותה שנה ומצאת אותה.״
״היא ישנה בעגלה שלה,״ בכתה אליזבת׳. ״לא עבר יום אחד על פניה. אני הייתי בת 63, והבטתי בבתי התינוקת,״ היא בהתה בקיר שמולה. ״השארתי אותה מחוץ לבית שלהם שימצאו אותה. אחרי הניתוח הם חשבו לאמץ, מבחינתם זאת הייתה מתנה משמיים.״
״את היצלת אותה,״ אמר לה. ״את נתת לה חיים טובים.״
״הם לקחו אותה,״ אליזבת׳ התייפחה. ״איבדתי אותה שוב.״
״אני אמצא אותה,״ הדוקטור רכן אליה והחזיק בידה. ״אני אחזיר אותה.״
״אתה לא יכול,״ היא הנידה בראשה. ״לא הפעם.״
״הם החזירו אותה בזמן, אני אמצא אותה,״ אמר. ״אמרת שהיא סיפרה לך.״
״היא השאירה לי מכתב,״ הסבירה אליזבת׳. ״הם לקחו אותה לשנת 1967. היא חיפשה אותי כי מבחינתה נולדתי בשנת 1959. היא חיפשה בכל מקום. כשאני ובעלי קנינו את הבית שלנו, מצאתי את המכתב שלה במגירה שתמיד השארתי לה עוגיות. היא תיארה אותך במכתב, אמרה לי שתחזור בעתיד. התחלתי לחפש אותה-״ קולה נשבר. 
״אליזבת׳, מצאת אותה?״ 
היא הביטה בו בכאב, דמעותיה נפלו על השמיכה.
״לא,״ לחש בכאב. היא הנידה בראשה.
״איך זה קרה?״ קולו רעד.
״נהג שיכור פגע בה מחוץ לבית הקברות. היא...״ אליזבת׳ בכתה. ״היא כתבה לי במכתב שהיא הלכה לשם כל יום. היא חיכתה לך.״
הדמעות זלגו על פניו. ״אני מצטער, אליזבת׳,״ הדוקטור קם והתרחק מהמיטה.
״היא השאירה לך מכתב,״ אליזבת׳ הצביעה על השידה. ״הוא במגירה הראשונה.״
הדוקטור צעד לעבר השידה. המגירה חרקה קלות כשפתח אותה. מעטפה מצהיבה הביטה בו מתחתית המגירה. על גב המעטפה היה רשום ״דוקטור״.
הדוקטור לקח את המעטפה וסגר את המגירה.
״אתה לא יכול להחזיר אותה, נכון?״ אליזבת׳ הסתכלה עליו, עיניה נפוחות מבכי.
״לא,״ הוא פנה לדלת ועצר. ״מאיפה השרשרת?״
״היא הייתה עליה כשמצאתי אותה בבית הקברות, לא ראיתי אותה קודם,״ אליזבת׳ הרימה את המסרגות. ״להתראות, דוקטור.״
הדוקטור פתח את הדלת ויצא מהחדר.

גשר המתכת חרק מעט כשהדוקטור חצה אותו. הוא חצה את לוח הבקרה והתיישב על המדרגה העליונה. ידיו אחזו במעטפה, מסובבות והופכות אותה, מהססות. הוא קרע את הלשונית והוציא מכתב מקופל. כתב היד היה קטן ומסודר. הוא התחיל לקרוא.

״שלום דוקטור,
אני מקווה שתמצא את המכתב הזה, ושזה אתה שקורא את השורות האלו.
כנראה שאני לא אדע לעולם את כל הסיפור, אבל אני יודעת שאתה תפתור את זה. אני יודעת שאתה תדע את הסיפור שלי.
רגע אחד הבטתי במצבה של מי שהאמנו שהוא אבי, וברגע הבא עמדתי בפארק ירוק בשעת צהריים חמימה. הייתי בשנת 1967, 80 שנה קודם. קשה לי להסביר מה הרגשתי. רציתי לצרוח, ללכת לאיבוד, לוותר. ואז נזכרתי בך. נזכרתי שאמרת לי שאני צריכה להיות חזקה.
הרגשתי שאני משתגעת. אתה יודע, בשנים האלו היו תאי משטרה. הייתי רואה אותם ברחובות, האותיות המוכרות מוארות. בכל פעם קיוותי שזה אתה, שתצא מהתא ותחייך, ואני אדע שאתה כאן. אבל אלה רק תאי משטרה.
עברו שש שנים מאז שהגעתי לכאן, וזה נראה כמו נצח. מצאתי עבודה בסטודיו לריקוד ואני מלמדת שם. השעות האלו נותנות לי כוח להמשיך. מחר יש לכיתה שאני מלמדת הופעה ראשונה, אני חייבת להודות שאני מתרגשת.
אני עוברת כל יום בבית הקברות, מחכה לשמוע את הטארדיס, ולראות אותך. אני יודעת שתגיע, ולא מתוך אמונה עיוורת, אני פשוט יודעת שתמצא את הדרך לבוא.
לפעמים אני מקווה שהייתי לוקחת את השרשרת איתי, שאתה מוצא אותי בזכותה. לפעמים אני חולמת שאני רצה, שרודפים אחריי. בחלום אני מוצאת את הטארדיס אבל אף אחד לא פותח.
אני חושבת על הולי, ועל הפעם האחרונה שראיתי אותה. תגיד לה שאני אוהבת אותה, ושאני סולחת לה על הכל. לא משנה מה, היא אחותי.
דוקטור. כמה אני רוצה להגיד את המילה הזאת שוב, ושתשמע אותי.
אבל בעיקר אני רוצה להגיד לך תודה. תודה שעזרת לי לגלות את עצמי מחדש, לדעת מי אני. תודה לך.
קייט.״

הרוח נשבה ועלים יבשים נגררו על הקרקע הלחה. העגלה הירוקה ניצבה על השביל. זרדים יבשים נשברו תחת רגליו כשצעד לעבר העגלה. היא שכבה שם, מכוסה בשמיכה ונראתה שלווה כל כך. הוא הוציא מכיסו את השרשרת והניח אותה על השמיכה החמימה. הוא רכן אליה ונישק את מצחה. ״אני אמצא אותך.״
הוא התרחק מהעגלה וירד מהשביל. צעדים מהירים הלכו והתגברו, ודמות הופיעה מהחשיכה. הוא ראה אותה מתייפחת, נופלת על ברכיה וממלמלת. האישה המבוגרת התרוממה, אחזה בעגלה והתרחקה משם בצעדים מהירים.
0 תגובות
קטע- שורשים
20/06/2014 18:01
The Girl with Two Hearts
אהבה, בדידות, בחירות, מוות, אנשים, דיוקן עצמי
זה קטע המשך לפוסט הקודם "קטע- שברים"- http://thegirlwithtwohearts.bloger.co.il/118430/


החבלים שעל רגליה הכאיבו לה כשהתקדמה לכיוון החדר הגדול. לפי המיקום שלו בבית היא ניחשה שבמקור היה סלון, אך נראה שהוסב למין סטודיו. היא שמעה את צעדיו מאחוריה, סבלניים, מוכנים לכל תנועה שלה. היא הביטה סביבה בהפתעה. החדר היה מרווח ובעל תקרה גבוהה. היו מספר מנורות קבועות בקיר שדלקו והאירו באור שליו. התקרה הייתה מעוטרת בציורים שונים, אך האור היה חלש מדי בשביל להבחין בפרטים. הוא עקף אותה ונעמד לצד שולחן עץ רחב.
״שבי,״ הצביע על אחד הכיסאות ופנה לעבר ארון גביה בפינת החדר.
היא סובבה את ראשה לכיוון פתח הדלת וניסתה לראות את דלת הכניסה, ללא הצלחה.
״אמרתי לך לשבת,״ הוא הוציא קופסה לבנה מאחד המדפים והתקרב אליה. הוא התיישב על אחד הכיסאות והניח את הקופסה על השולחן. היא גררה את עצמה לכיוון הכיסא, הניחה את ידיה על המושב ודחפה את עצמה כלפי מעלה. 
״זה יהיה נחמד אם תעזור,״ העירה לו במבט כועס.
״ביקשת לא לגעת בך,״ הוא משך בכתפיו ופתח את הקופסה.
״מאוד בוגר,״ היא התיישבה על הכיסא והביטה בו. ״מה עכשיו?״
הוא רכן קדימה ותפס בצידי הכיסא שלה. ידיו משכו את הכיסא קרוב אליו. היא נשענה אחורה בכיסאה וחיכתה שידבר.
״בואי נתחיל מחדש,״ הוא סובב לכיוונה את הקופסה והניח את ידו על השולחן. ״תנקי את זה.״
היא הביטה בידו. בצד הפנימי של כף ידו היה חתך ארוך. הדם עיטר את ידו עד לשורש כף היד. היא העבירה את מבטה לעבר הקופסה וראתה בתוכה אלכוהול, גזות ותחבושות.
״אתה רוצה שאני אחבוש לך את היד?״
״אם לא קשה לך,״ ענה לה בקול שליו.
״ואתה תסביר לי מה לעזאזל קורה כאן?״ שאלה.
״בואי נבהיר כאן משהו,״ פתח והתקרב אליה. ״את לא מכתיבה לי תנאים. אני זה שקובע. אז אם את רוצה שאני אתן לך להתנקות ולהחליף בגדים תתחילי בזה.״ הוא החווה בראשו לעבר החתך.
היא הוציאה את האלכוהול ושפכה ממנו על הגזות. היא לקחה מספר גזות בידה והתחילה לעבור על החתך ולנקות אותו. בזווית העין ראתה אותו נושך את שפתיו בכאב. קווצות שיער חומות נפלו על מצחו. היא סיימה לנקות את החתך ואת הדם שמסביב, והוציאה תחבושות מגולגלות. היא הניחה שתי גזות יבשות על החתך והתחילה לעטוף את ידו עם התחבושת. 
״סיימתי,״ היא קשרה קשר קטן בתחבושת והניחה את ידיה על מכנסיה. הוא קם וזרק את הגזות המלוכלכות לפח. היא הסתכלה עליו הולך לכיוון הארון ומוציא משם מכנסי ג׳ינס וחולצה ירוקה.
״אתה יכול להגיד תודה,״ העירה לו.
״תחליפי בגדים,״ הוא הניח את הבגדים על הכסא שישב עליו והוציא סיגריה ומצית.
״אני יכולה לנקות את היד שלי?״ היא הרימה את ידה הימנית. ״יש עליה את הדם שלך.״
״אני חושב שזה מחזק את הקשר שלנו,״ גיחך לעברה. 
היא נשכה את שפתיה ורכנה לעבר ערימת הבגדים.
״אני צוחק,״ הוא שאף מהסיגריה והכניס את המצית לכיס. היא ניקתה את ידיה ומבטה נפל את הציור הגדול שעמד בצדו השני של החדר. 
״אתה מצייר?״ היא הצביעה על הציור.
הוא התקרב אליה ונשען על ברכיו. ״אני אשחרר לך את הרגליים כדי שתוכלי להחליף בגדים. אם תנסי משהו, פעם הבאה אני לא אהיה עדין, זה ברור לך?״
״כן,״ השיבה לו בשקט. הוא הוציא מכיסו האחורי אולר וחתך את החבלים.
הוא נעמד, לקח גזה ספוגה באלכוהול והעביר על פניו. ״לעזאזל,״ סינן וזרק את הגזה לפח.
״אני יכולה ללכת להחליף?״ היא לקחה את הבגדים בידיה.
״את יכולה להחליף כאן,״ הוא נשען על הקיר והביט בה.
״זה לא מרגיש לי בנוח,״ אצבעותיה עברו על הבד.
הוא הרים את ידו החבושה. ״גם זה לא מרגיש לי בנוח אבל את לא שומעת אותי מתלונן, נכון? את מוזמנת להחליף כאן או להישאר עם הבגדים שעלייך.״
היא סובבה מעט את גופה ממנו ופשטה את חולצתה. אצבעותיה פתחו את רוכסן מכנסיה ומשכו אותם כלפי מטה. היא לבשה את הסט האהוב עליה, תחרה שחורה ועדינה. היא הניחה את הבגדים המלוכלכים על הרצפה והרגישה את עיניו על גופה. היא סובבה את ראשה והביטה בו. ״מה?״
הוא נשען על הקיר, עישן והביט בה. ״כלום.״ מבטה הלא משוכנע גרם לו לצחוק. ״תירגעי, אמרתי לך שאת לא כאן בשביל זה,״ הוא סקר אותה. ״כמובן שאם תרצי, זה כבר משהו אחר.״
״כן, כאילו שזה יקרה,״ מילמלה במירמור והשחילה את רגליה לתוך המכנס החדש. החולצה הירוקה הייתה ארוכה ונעימה למגע. הוא התקרב, הרים את הבגדים המלוכלכים והכניס אותם לשקית שנשענה על הקיר.
״אמרת שאתה צריך אותי,״ אמרה בהיסוס.
״נכון,״ הוא סגר את הקופסה הלבנה והחזיר אותה לארון. הוא התקרב אליה עם ספר ישן ועבה. ״כל דבר בזמנו.״
הספר השמיע קול חבטה כשפגע בשולחן. הוא התיישב מולה ומעך את הסיגריה על השולחן. 
״אתה לא מעריץ גדול של הגיינה, אה?״ היא הסתכלה על סביבה.
״אנחנו כאן באופן זמני,״ הוא משך בכתפיו ושילב את ידיו. ״ספרי לי על עצמך.״
״מה?״ שאלה בבלבול.
״ספרי לי על עצמך,״ הוא חזר על מילותיו. ״שם, גיל, עבודה.״ חיוכו התרחב. ״תנוחה אהובה.״
״ קלייר ת׳ומפסון, בת 26, אדריכלית,״ השיבה לו בקול יציב.
הוא חייך אליה. ״קשה להשגה, רשמתי לעצמי.״
״איך קוראים לך?״ קלייר הביטה בו.
״אדם, ג׳ון, בוב,״ הוא העביר יד בשיערו הקצר. ״מה שמתחבר לך.״
״אם אתה רוצה את העזרה שלי אתה תצטרך להגיד לי איך קוראים לך,״ היא אמרה בכעס.
״כבר אמרתי לך,״ הוא נשען לאחור. ״אני קובע את הכללים. ועכשיו, תפתחי את הספר בעמוד המסומן.״
״אוקיי, אדם.״ קלייר קירבה אליה את הספר ופתחה אותו. גבותיו התרוממו כשגילתה שהספר כתוב בכתב יד. 
״ממתי הספר הזה?״ היא הסתכלה עליו בהפתעה.
״מלפני הרבה זמן,״ אדם התקרב אליה. ״תסתכלי בתחתית העמוד.״
קלייר מיקדה את מבטה בדיוקן קטן של אישה. עיניה התרחבו והיא סובבה את ראשה אליו. ״זה לא הגיוני.״
״ועכשיו, קלייר,״ הוא נשען לאחור והצית סיגריה נוספת. ״מה את יכולה לספר לי על המשפחה שלך?״

2 תגובות
קטע- שברים
20/06/2014 13:13
The Girl with Two Hearts
אהבה, בדידות, בחירות, מוות, אנשים, דיוקן עצמי
עיניה נפקחו לאט, והיא הרגישה שהיא נשאבת מתוך חלום. היא התרוממה למצב ישיבה והביטה סביבה. החדר היה חשוך וחנוק, והיה נדמה שלחדר עצמו קשה לנשום. היא ניסתה לקום והרגישה את החבלים שכרוכים סביב ידיה ורגליה. היא לא נעלה את מגפיה, והחבלים היו קשורים סביב הגרביים ומכנסי הג׳ינס שלה. הסוודר שלה נעלם, והיא נשארה עם חולצה סגולה קצרה שהשאירה את ידיה לא מוגנות מהחבלים הגסים. אור חלש בקע מהחריץ המאורך שבתחתית הדלת. היא הרגישה את הכאב בידיה ונזכרה למה היא כאן. היא התחילה לצרוח. 

הוא העביר את המכחול על הבד בעדינות, עוקב אחרי השיערות הצבועות בצבע ארגמן. בתחילה, הצעקות מהמשך המסדרון הפריעו לו להתרכז. הוא חייך לעצמו והמשיך לצייר. קול חזק של משהו שנשבר הפתיע אותו וידו היציבה נטתה מעט. הוא ניתק במהירות את המכחול מהבד והביט על הסטייה הקטנה של הקו. הוא הניח את המכחול בתוך ספל מים שניצב על שולחן העץ שלידו. החדר הריח מצבע, סיגריות וחיים של אדם אחר. רצפת העץ חרקה תחת צעדיו לכיוון המסדרון. הוא התקדם לסוף המסדרון ועצר מול הדלת האחרונה מימין. הצעקות הפסיקו. הוא הושיט את ידו אל הידית ופתח את הדלת.

היא לא ידעה כמה זמן עבר מאז שהתעוררה, אבל זה הרגיש לה כמו נצח. הקול היחיד ששמעה היה קולה שלה, גבוה וצרוד. גרונה היה יבש והיא השתעלה. עיניה שהתרגלו לחשיכה חיפשו אחר פיתרון, כל דבר שיעזור לה. עיניה נחו על אגרטל שעמד על עמוד שיש צר. היא גררה את גופה לכיוון העמוד והרימה את רגליה מולו. היא בעטה בחוזקה בעמוד שנפל על רצפת העץ. האגרטל נשבר לרסיסים והיא סובבה את ראשה כדי לא להיפצע. היא התקדמה לעבר שברי האגרטל והרימה שבר ארוך מהרצפה. ידיה הקשורות מאחורי גבה העבירו את השבר שוב ושוב על החבלים. לפתע היא שמעה את רצפת העץ חורקת. צעדים. גופה זז במהירות לאחור למקום ששכבה קודם. היא עצרה את נשימתה והביטה בדלת. הצעדים התקרבו אליה, מתחזקים לאט לאט. החריץ המואר מתחת לדלת נקטע על ידי שני צללים שחורים. היא שמעה את הידית יורדת והדלת נפתחה.

״אני רואה שהתעוררת,״ הוא נכנס לתוך החדר, משאיר את הדלת פתוחה מאחוריו. היא נצמדה לקיר, רגליה הקשורות צמודות לגופה. הוא לקח כיסא עץ מאחת הפינות שבחדר והניח אותו מולה. הוא התיישב מולה והוציא מכיס מכנסיו חפיסת סיגריות ומצית. האור שנכנס לחדר האיר את גבו אך פניו נשארו בחשיכה. הלהבה הקטנה ריצדה על פניו כשהדליק את הסיגריה. זיפים כהים, עיניים בהירות, עצמות לחיים. היא ניסתה להשלים את החתיכות החסרות בפניו, אבל הוא סגר את המצית והחזיר אותו לכיס. בגדיו היו כהים. הוא לבש חולצה קצרה ומכנסי ג׳ינס. היא ראתה אותו מפנה את ראשו לכיוון האגרטל.
״חבל,״ העשן יצא מבין שפתיו והתמזג עם האור שמאחוריו. ״חיבבתי את האגרטל הזה.״
״מצטערת,״ היא לחשה, ידיה ממשיכות לחתוך את החבלים. 
״לא, את לא,״ הוא הביט בה ונשען לאחור. ״את באמת חושבת שזה רעיון טוב לשקר לי?״
״לא,״ השיבה בלחש.
״הו, סוף כל סוף קצת מילים כנות,״ הוא חייך אליה. ״ממש מרגישים איך האווירה משתנה לטובה. ועכשיו,״ הוא שאף מהסיגריה ונשען קדימה. ״יש לי שאלה אלייך וכדאי לך לענות עליה בכנות.״
״אוקיי,״ היא הרגישה את החבלים מתרופפים. 
״למה שברת את האגרטל?״ קולו הרצין.
״חשבתי שזה יעשה רעש יותר חזק,״ ענתה לו. ״אין לי כבר כוח לצרוח.״
הוא השליך את הסיגריה על הרצפה ומעך אותה בנעלו. עיניו הביטו בה וחיוכו התרחב. ״הזהרתי אותך לא לשקר לי.״
היא אספה את כוחותיה והשליכה את עצמה עליו. גופה פגע בחזהו והוא נפל מהכיסא. היא הניפה את השבר לכיוונו והרגישה שפגעה בו. ידו תפסה את השבר ומנעה ממנו להתקרב. הוא התרומם והתיישב עליה, ידו מוציאה את השבר מידה ומשליכה אותו הצידה. הוא ריתק את זרועותיה עם ידיו. שניהם התנשמו בכבדות. 
״זה היה רעיון רע,״ אמר לה, מרגיש את הכאב בידו מתגבר. ״אני לא מעוניין לפגוע בך, אבל אם תנסי לעשות את זה שוב לא תהיה לי ברירה.״
״אתה חטפת אותי!״ היא צעקה אליו. ״אתה שומע את עצמך?!״
״תשמרי את הדרמה למישהו שאכפת לו,״ הוא צחק ותפס את ידיה חזק יותר.
״אתה מכאיב לי!״ היא ניסתה לזוז אך הוא היה חזק ממנה. ״הפנים שלך לא נראות טוב.״
״פעם ראשונה שבחורה אומרת לי את זה,״ ענה לה.
״זה לא מפתיע אותי,״ השיבה לו. ״בטח הן בכלל לא רואות את הפנים שלך כי אתה פשוט בא מאחוריהן וחובט בהן.״
״אני במקומך הייתי עוצר כאן,״ קולו הרצין.
״מה אתה רוצה ממני?״ שאלה אותו.
״בואי נשחק משחק,״ אמר לה. ״את תנסי לנחש ואני אגיד לך אם את צודקת. זה די פשוט, אני מקווה שתעמדי בקצב.״
היא הביטה בפניו, חלקם הימני היה מואר וגילה חתכים קטנים שכנראה נגרמו מהנפילה. היא הרגישה את הדם שלו על ידה השמאלית והבינה שפצעה אותו כשהוא ניסה לקחת ממנה את השבר.
״נו, נרדמת?״ הוא קירב אליה את פניו. ״לא עולה לך שום דבר?״
״בבקשה,״ עיניה התמלאו דמעות. ״בבקשה לא.״
״זה לא ניחוש,״ השיב לה.
״אל...״ פיה רעד. ״אל תעשה את זה, בבקשה. אל תיגע בי.״
הוא הביט בה וצחק. ״את חושבת שאני רוצה לאנוס אותך?״
״מה עוד אתה יכול לרצות?״ עיניה בחנו אותו בבלבול.
״אל תביני אותי לא נכון,״ הוא סקר אותה. ״את נראית טוב, אבל לא בגלל זה את כאן. מה עוד אני יכול לרצות? חשבתי שיש לך יותר הערכה עצמית.״
״תכף גם תגיד לי שאתה לא פסיכופת שנהנה מתחושת השליטה באדם אחר,״ זרקה לו.
״זה יפתיע אותך אבל אני לא,״ חייך אליה. ״יש לי צרכים כמו לכל אחד, אבל את לא כאן בשביל זה.״
״אז בשביל מה-״
״אנחנו עדיין משחקים,״ קטע אותה. ״היית ממש חדורת מוטיבציה עם השבר הזה.״
״כדאי שתטפל בזה,״ הציעה לו.
״את צודקת,״ הוא התרומם ממנה ועמד על רגליו. ״אני צריך את עזרתך.״
״למה אתה חושב שאני אעזור לך?״ היא התרוממה מעט ועיוותה את פניה כשראתה את הדם שעל ידה. 
״זאת לא הייתה בקשה,״ הוא החווה בידו לעבר הדלת. ״אחרייך.״
היא הסתכלה על רגליה. ״הרגליים שלי קשורות.״
״אני בטוח שאת יכולה לגרור את עצמך,״ חייך אליה. ״הוכחת את זה עם האגרטל.״
היא התחילה לגרור את גופה לעבר הדלת. ״אתה בהחלט יודע לגרום לבחורה להרגיש מיוחדת,״ סיננה לעברו. היא הגיעה לפתח הדלת ויצאה לעבר המסדרון.
הוא הלך אחריה וסגר אחריו את הדלת. ״עוד לא ראית כלום.״

0 תגובות
קטע- צללים
19/06/2014 17:15
The Girl with Two Hearts
בדידות, התבוננות, אנשים, רוז וגון, אהבה
״אל תלך.״
שתי מילים. שתי מילים שלקחו אותו לזיכרון רחוק. שתי המילים שהיו להם במשותף.
״אל תעשי את זה,״ הוא ניסה להישמע תקיף אבל קולו היה נשמע כבקשה. ״זה פשוט יותר מדי.״
״רק תשמע אותי,״ היא חסמה את היציאה והחוותה בידה אל המיטה הזוגית. ״בבקשה.״
הוא הרכין את ראשו בכניעה והניח את התיק הכבד על הרצפה. הוא הסתובב לכיוון המיטה. המזרן שקע קלות תחת משקלו. ידיו היו שעונות על ירכיו וקולו היה שקט. ״אני מקשיב.״
״אני...״ היססה וקולה התייצב. ״אני חשבתי הרבה על מה שקרה בזמן האחרון, עלינו.״ היא התקדמה לעברו וירדה על ברכיה, ידיה מונחות על ירכיו. ״אני יודעת שאנחנו יכולים לתקן את זה, את הקשר שלנו. אף קשר לא מגיע עם חוברת הוראות.״
״זה פשוט לא בריא,״ הוא הניד בראשו. ״אנחנו פוגעים אחד בשנייה, כמה עוד נמשוך את זה?״
״אתה אוהב אותי?״ קולה היה יציב. הוא הרכין את ראשו ושתק.
״היי,״ היא הניחה את ידה על לחיו, מרגישה את הזיפים המוכרים. עיניו התרוממו והביטו בה.
״אתה אוהב אותי?״
הוא הושיט את ידו והסיט קווצת שיער בהירה מאחורי אוזנה. ידו נשארה על לחיה. ״כן.״
פיה רעד מעט ובעיניה נקוו דמעות. היא חייכה אליו והתקרבה. הוא רכן אליה בהיסוס ועצר. שפתיה נצמדו לשלו ברכות, כמו שהוא אהב. היא התרוממה והתיישבה עליו, ידיה מלטפות את שערו ופיה צמוד לשלו. שפתיו התנתקו ממנה וגלשו לצווארה. הוא פקח את עיניו ומבטו נפל על התיק שהשאיר על הרצפה. הוא לא כאן בשביל זה.
הוא הרים אותה מעליו וקם מהמיטה. ״אני מצטער,״ הוא הרים את התיק ובידו השנייה פתח את הדלת. 
״אני בהריון.״
ידו נשמטה מהידית והוא הסתובב אליה. ״מה?״
היא חיבקה את ברכיה והתחילה לבכות. הוא עזב את התיק והתיישב לידה. ידיו עטפו אותה, מלטפות את גבה ואת שיערה. ״זה יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר.״
ראשה שקע בחזהו, לפתע היא הייתה נראית לו קטנה כל כך.
״למה לא סיפרת לי?״ הוא נישק את מצחה בחום.
״פחדתי,״ היא ניסתה להרגיע את נשימתה. ״לא ידעתי איך לספר לך, ועמדת ללכת-״
״היי,״ הוא הניח את ידיו על לחייה ומחה את הדמעות. ״אני לא הולך לשום מקום.״
היא הנהנה וניגבה את פניה בכפות ידיה. ״אז מה נעשה?״
״אל תחשבי על זה עכשיו,״ הוא חייך אליה. ״תשטפי פנים, אני אפרוק את התיק ואז נחשוב מה הלאה. אנחנו נעבור את זה, אוקיי?״
היא חייכה לאישור והוא הצמיד את שפתיו לשלה. ״אני אוהב אותך.״ 
״ואני אוהבת אותך,״ השיבה לו וכרכה את זרועותיה סביבו. היא הרגישה בטוחה בין זרועותיו.
היא התנתקה ממנו, הלכה לכיוון חדר האמבטיה וסגרה אחריה את הדלת. ידיה רעדו כשהוציאה את בדיקת ההריון מהמגירה התחתונה. עיניה נפלו לרגע על הריבוע הקטן בצד המכשיר. פס אחד נעץ בה מבט מאשים. היא לא הייתה זקוקה למבט נוסף. היא עטפה אותו בנייר טואלט, שוב ושוב, עד שנראה כחבילה ארוכה וצרה. בקרוב יעמדו לפניה שתי אפשרויות, הראשונה תשאיר אותו קרוב אליה, והשנייה... השניה תהרוס אותו, את שניהם. היא שטפה את פניה וסידרה את שיערה הבהיר. השתקפותה הביטה בה מהראי ואישרה את מה שחשבה. אסור לו לדעת. היא פתחה את הדלת ויצאה מחדר האמבטיה, משאירה את סודה בתחתית פח האשפה, עטוף בנייר לבן.

7 תגובות
קטע- הקרבה
27/04/2014 11:49
The Girl with Two Hearts
אהבה, בדידות, בחירות, מוות
תעצמי את העיניים.
אל תפחדי. תשחררי.
בפעם הראשונה בחייך, תניחי את הפחדים בצד. תניחי את החששות ואת השדים במקום שהם לא ימצאו אותך.
אל תביטי לאחור. לא, אל תביטי.
למה? את יודעת את התשובה.

הקולות. הם בכל מקום.
לוחשים, מלטפים, נוגעים בי.
אצבעותיהם רכות ועדינות, משאירות קווים דקים על עורי.
אני מניחה את ידיי על ראשי, מנסה לסלק את הקולות. אבל הם חזקים ממני.
ידיהם אוחזות בגסות בזרועותיי, ללא רחמים.
אני מנסה לצעוק אבל לא יכולה. הדמעות זולגות על פניי כשאני מבינה מה מגיע.

הרוח נושבת בשיערה, וקווצות שיער מצליפות בפניה. הדמעות ממשיכות לרדת, עושות את דרכן לכיוון הסנטר.
היא עוצמת את עיניה ומתמקדת בדמעה שזולגת על לחייה. היא יורדת לאט לאט, משאירה אחריה עקבות לחים. היא מגיעה לסנטר ועוצרת.
עיניה עדיין עצומות והיא מחכה. רק עוד כמה שניות. היא מרגישה את הדמעה עוזבת את עורה ונופלת. 
״אל תעזבי אותי,״ היא לוחשת.
״בואי אחריי,״ היא שומעת את הרוח. ״בואי ואחזור אלייך.״
היא מחייכת בהקלה, עיניה עצומות. היא לוקחת נשימה עמוקה ופורשת את ידיה.
״אני באה.״

12 תגובות
קטע- עד הטיפה האחרונה
27/04/2014 11:44
The Girl with Two Hearts
בדידות, מוות, בחירות, רגשות, אהבה
״אז את יכולה לעשות את זה?״ שאלה שוב.
״כמובן שאני יכולה, יקירה,״ חייכה אליה האישה מצידו השני של השולחן. ״אבל את צריכה להבין דבר אחד.״
״מה?״ הבחורה שישבה מולה בלעה את רוקה. היא העבירה קווצת שיער אדמונית מאחורי אוזנה ונעה בכיסאה בחוסר נוחות.
״אין ביטולים או ביקורים חוזרים, והכי חשוב,״ האישה נשענה קדימה והסתכלה בעיניה הכחולות של הבחורה. ״ברגע שזה יקרה, אי אפשר לחזור אחורה. האם את מבינה, לוסי?״
לוסי הינהנה לחיוב.
״האם את מבינה את המחיר שאת צריכה לשלם?״
״כן,״ רעד קל עבר בקולה. ״אני מבינה.״
״אוקיי,״ אמרה האישה וקמה ממקומה. היא צעדה לכיוון ארון עתיק בצבע חום כהה, שמלתה השחורה נגררת אחריה. היא פתחה את הארון והוציאה בקבוקון מהמדף התחתון. עקביה נקשו על רצפת העץ כשחזרה למקומה והניחה את הבקבוקון על השולחן.
״התשלום ראשון, כמובן,״ היא קירבה את הקלף שהיה על השולחן לעבר לוסי. ״תזכרי, הכל תלוי בך.״
״אני יודעת,״ לוסי לקחה את הנוצה מצנצנת הדיו וקירבה את ידה לתחתית הקלף. הקו המתוח המחכה לחתימתה הביט בה, מצפה. היא הניחה את הנוצה בתחילת הקו וחתמה את שמה.
האישה בשחור חייכה, לקחה את הקלף וגילגלה אותו. ״ שתי את כל הבקבוק ותחשבי על התאריך המדויק. את צריכה להיות מדויקת, מובן?״
״כן,״ לוסי לקחה את הבקבוקון והכניסה אותו לתיקה. היא קמה ממקומה והלכה לעבר הדלת.
״אני אצפה לך,״ חייכה האישה בשחור ממקומה.
״אל תדאגי,״ השיבה. ״אחרי זה, אני שלך.״

לוסי ישבה על הספסל הקבוע שלהם וחיכתה. קרני השמש האירו את העצים ואת המדרכה. היא צריכה לשתות את הבקבוק לפני השעה המיועדת, או שהכל יהיה לשווא. שעון היד שלה ציפצף והיא הביטה בשעה. זה הזמן.
ידה רעדה קלות כשחלצה את פקק השעם. היא קירבה את הבקבוק לאפה אך לא היה ריח. היא עצמה את עיניה ונזכרה באותו יום, היום בו הכל השתנה. היא זכרה את הרוח, את העצים ואת עליהם הנופלים. שלוליות מילאו את המדרכה, ומכוניות התיזו מים כשנסעו והמשיכו לדרכן. היא קירבה את שפת הבקבוק לשפתיה בהיסוס, אך היא ידעה שאין ברירה. היא שתתה את הכל, עד הטיפה האחרונה וחיכתה. לאחר מספר דקות טיפה נפלה על לחיה. היא פקחה את עיניה והסתכלה סביבה. הרוח נשבה בקול חרישי, וטיפות קטנות מילאו את השלוליות. אנשים מיהרו לדרכם, מגנים על עצמם עם מטריות מפני הגשם. לוסי נעמדה והתקרבה לצומת. הוא עמד שם, מחכה שהאור ברמזור יתחלף. הוא היה בדרכו לחנות, לקנות חלב. דבר כה רגיל, כה שגרתי. ליבה פעם בפראות כשהתקרבה למעבר החצייה. יש לה הזדמנות אחת, הזדמנות אחת בלבד. האור ברמזור התחלף לירוק ורגלו הימנית דרכה על הפס הלבן. מכונית אדומה הגיחה במהירות מהפינה, ולוסי רצה. עקביה התיזו מים לכל עבר ושיערה התנופף ברוח. היא הגיעה אליו, ידה הודפת אותו בחוזקה לעבר המדרכה. היא הביטה בו לרגע, וראתה אותו נופל על המדרכה הרטובה, עיניו פקוחות בבהלה. היא הרגישה את הפגוש הכבד פוגע בבטנה, גורר אותה לאורך הכביש הרטוב. המכונית נעצרה בחריקה, וכאב עז עבר בגופה של לוסי. היא שכבה על גבה, פלג גופה העליון מבצבץ מתחת למכסה המנוע. הדם כיסה את פניה והתמזג עם שיערה, וראייתה החלה להיטשטש. פנים מטושטשות הופיעו מעליה, הפנים שלו. דמעות קטנות זלגו על לחייה כשהביטה בו. היא ניסתה לחייך, להגיד שזה בסדר. היא עשתה את זה, היא הצליחה. 

0 תגובות
קטע- אגדות
27/04/2014 11:41
The Girl with Two Hearts
בדידות, התבוננות, אנשים, רוז וגון, אהבה
אחרי הרבה זמן שלא הייתי כאן, הנה קטע נוסף מהסיפור של רוז וג'ון.
מקווה שתהנו :)

קרני השמש סינוורו אותה, והיא הניחה את ידה על עיניה. לאחר מספר שניות, עיניה התרגלו לאור הבוקע מהתריסים והיא התרוממה מהמזרן. היא הסירה מעליה את השמיכה שלא הייתה עליה לילה שעבר, וקמה מהמיטה. בקבוקי הבירה שהיו על הרצפה ליד המיטה נעלמו, ונעליה נחו על רצפת החדר. היא עברה ליד השולחן והסתכלה בשעון. 10:22.
היא יצאה מדלת החדר הפתוחה למחצה וצעדה במסדרון.
״ג׳ון?״ קולה היה גבוה מהרגיל. היא העיפה מבט לעבר הספה, הג׳קט שלו לא היה שם.
רוז נשכה את שפתיה והלכה לכיוון המטבח. היא הרתיחה את המים והכינה לעצמה קפה. היא לקחה את הכוס והלכה לעבר דלת הכניסה שלא הייתה נעולה. הדלת נסגרה מאחוריה כשירדה במדרגות להביא את עיתון הבוקר.
״התעוררת.״ רוז הסתובבה וראתה אותו. הוא נשען על קיר הבניין ועישן.
״אתה כאן,״ היא התכופפה והרימה את העיתון.
״הנחתי שעדיף שאעשן בחוץ,״ הסביר. ״את לא מעשנת אז חשבתי שעדיף.״
״תודה,״ היא חייכה והתקרבה אליו. ״שתית משהו? קפה?״
״לא, עדיין לא,״ הניד בראשו.
״בוא, נכין ארוחת בוקר,״ הציעה והוסיפה בהיסוס ״אני מתכוונת, אם יש לך זמן-״
״ארוחת בוקר זאת המומחיות שלי,״ חייך ומעך את הסיגריה. הם נכנסו בדלת הבניין ועלו במדרגות.

״אתה לא שורף שום דבר, נכון?״ צעקה אליו רוז מחדר השינה.
״אל תדאגי,״ היא שמעה את קולו מהמטבח. ״אם משהו יישרף, את תריחי.״
רוז חייכה והחזירה את מבטה אל הקנווס. היא עדיין לא סיימה את הציור הזה. בתחתית הציור היה דשא רחב שנמשך ונעלם בגבולות הקנווס. השמיים היו כהים, בגווני שחור, כחול וסגול, ועננים אפורים ריחפו בשלווה. היא שפכה מעט צבע תכלת על פלטת עץ והושיטה את ידה לאחד המכחולים. השמיים היו כהים מדי.
לאחר מספר דקות היא שמעה צעדים מתקרבים. 
״תעצמי עיניים,״ ג׳ון אמר לה מבעד לדלת.
״אוקיי, חכה רגע,״ חייכה והחזירה את המכחול לצנצנת המים. היא הניחה את פלטת העץ על השולחן והתיישבה על המיטה ברגליים משוכלות. 
״אוקיי, אני מוכנה,״ הודיעה בעיניים עצומות.
היא שמעה את הדלת נפתחת וריח טוב של אוכל התפשט בחדר. ג׳ון הניח את הצלחות על המיטה. ״לא להציץ,״ אמר ויצא מהחדר. לאחר מספר שניות הוא חזר והתיישב לידה. ״אוקיי, את יכולה להסתכל.״
רוז פקחה את עיניה והביטה על הצלחות. על כל צלחת היו ביצי עין, סלט, פטריות וצנים. הבייקון היה מסודר בצורת סמיילי וחייך אליה מהצלחת.
״יש גם קפה,״ הוסיף. ״הנחתי על הרצפה.״
״וואו, אתה בהחלט יודע להכין ארוחות בוקר,״ אמרה רוז.
״אמרתי לך שזאת המומחיות שלי,״ חייך ג׳ון והתחיל לאכול. רוז לקחה את המזלג והתחילה לאכול.
״אז מאיפה למדת להכין ארוחות בוקר כאלו?״ שאלה רוז לאחר מספר דקות.
״מאמא שלי,״ השיב.
״באמת?״ הופתעה. ״הייתם מכינים ארוחות בוקר ביחד?״
״לא בדיוק,״ הסביר. ״אמא שלי לא ממש תיפקדה אז אני הייתי מכין אוכל, מסדר, מארגן.״
״ועכשיו היא בסדר?״ שאלה בשקט.
״היא...״ ג׳ון התחיל להגיד.
״ג׳ון, אני מצטערת,״ התנצלה רוז. ״לא התכוונתי לחטט, במיוחד אם זה נושא רגיש-״
״היא לא מתה,״ חייך אליה. ״היא במוסד. היו לה חיים לא קלים.״
רוז הרכינה את ראשה בהיסוס והמשיכה לאכול.
״אז מה איתך?״ שינה את הנושא. ״משפחה בעייתית?״
״לא משהו רציני,״ צחקה. ״אתה יודע, הורים גרושים, אחות קטנה, משפחה רגילה.״
״רגע, עכשיו הבנתי שאני לא יודע בת כמה את,״ הוא סיים לאכול והרים את הצלחת. רוז הושיטה לו את הצלחת שלה. 
״תודה על הארוחה,״ אמרה. ״אני בת 22, ואתה?״
״25,״ השיב כשהלך במסדרון לכיוון המטבח.
״אתה יודע, זה ממש לא אחראי מצידי,״ רוז הרימה את קולה כששמעה את המים בכיור זורמים.
״מה?״
״להזמין מישהו לבית שלי ואני אפילו לא יודעת בן כמה הוא,״ היא הרימה את כוס הקפה שלה ושתתה.
ג׳ון סגר את המים וחזר לחדר השינה. ״עכשיו את יודעת,״ חייך והתיישב על המיטה לידה.
״זה עדיין לא אחראי מצידי,״ רוז הנידה בראשה בצחוק. ״מישהו אחר היה אונס אותי או-״
״אני לא אאנוס אותך,״ הוא הביט בציור שעל הכן.
״לא חשבתי ככה באמת,״ רוז הסתכלה עליו.
״למה לא?״ הוא החזיר את מבטו אליה. ״את לא מכירה אותי.״
״גם אתה לא מכיר אותי,״ השיבה לו. ״מאיפה לך לדעת שאני לא רוצחת מטורפת?״
״אני לא יודע,״ משך בכתפיו. ״אני אצטרך לחכות ולגלות.״
רוז הניחה את ידיה מתחת לירכיה והסתכלה על הציור בשתיקה.
״אני מצטער,״ ג׳ון התקרב אליה. ״התגובה שלי לא הייתה במקום.״
רוז הביטה בו. ״אוקיי.״
״פשוט,״ התחיל להגיד. ״הזכרת לי מישהי.״
״עכשיו או בכללי?״ שאלה.
״עכשיו,״ השיב. ״כשדיברנו על אונס. הייתה לי שיחה דומה עם מישהי פעם.״
״והכל בסדר איתה?״ 
״אז כן,״ ג׳ון נשכב על המזרן. ״עכשיו אני לא יודע.״
״זה גם קורה,״ אמרה רוז. ״לא כולם ממשיכים ללוות אותנו.״
״כן, לא כולם.״
רוז נשכבה על המזרן, ידה קרובה לשלו.
״אז מתי התחלת את הציור הזה?״ שאל.
״הוא אצלי מאז שאני ילדה,״ סיפרה. ״התחלתי לצייר מגיל קטן ואמא שלי קנתה לי צבעים וציוד, והקנווס הזה היה כמו שטח של ביטוי עצמי. אני כל פעם מוסיפה, משנה, תלוי איך אני מרגישה.״
״זה יפה,״ חייך אליה. ״מזכיר לי אותך.״
״למה?״
״זה נוף, משהו שלא כולם שמים לב אליו,״ הסביר והצביע על החלק העליון של הציור. ״השמיים מזכירים לי את השיער שלך, סגול וכחול.״
״לא ידעתי שאתה מבקר אומנות כל כך מוצלח,״ השיבה. ״אתה צריך לבוא לכאן יותר.״
״אולי את צודקת,״ אצבעותיו נגעו בידה שנחה על המזרן. הן ריפרפו על עורה החלק בשקט, נוגעות לא נוגעות.
״על מה אתה חושב?״ היא סובבה את ראשה אליו.
״נזכרתי בסיפור שקראתי כשהייתי קטן,״ ענה. ״זה מחזה, למעשה. פיטר פן.״
״במה נזכרת?״
״יש משפט שטינקרבל אומרת,״ הוא עצם את עיניו כנזכר. ״אתה מכיר את המקום בין שינה לערות? המקום בו אתה עדיין זוכר שאתה חולם?״ ג׳ון פקח את עיניו והביט ברוז. ״זה המקום שבו תמיד אוהב אותך, זה המקום בו תמיד אחכה.״
רוז חייכה אליו והושיטה את ידה ללחיו. ידה הייתה חמה וג׳ון עצם את עיניו. היא התקרבה אליו, עיניה מביטות בתווי פניו.
״ועכשיו?״ לחשה, אפה נוגע בשלו. הוא פקח את עיניו והביט בה. רוז הרגישה שהיא צוללת לתוך עיניו, יותר ויותר עמוק, והקרקעית עוד רחוקה. 
״ועכשיו,״ חזרה בלחש. ״אני חולמת?״
ג׳ון הושיט את ידו לשיערה והתקרב אליה. היא הרגישה את שפתיו קרובות לשלה, כמעט ונוגעות. נשימתה הייתה כבדה יותר, והיא הרגישה שהאוויר נעלם מהחדר. היא התקרבה מעט ושפתיה ריפרפו על שלו. הן היו רכות, כמו שדמיינה לעצמה כשהסתכלה עליו. ידו ליטפה את שיערותיה ואת צווארה, ומצחו נגע בשלה. היא שמעה את נשימתו, איטית אך יציבה. הוא היטה מעט את ראשו והצמיד את שפתיו לשלה. רעד קל עבר בגבה כשנצמדה אליו. שפתותיהם התנתקו אבל הם נשארו קרובים, אפיהם נוגעים. רוז השעינה את מצחה על שלו ולקחה נשימה עמוקה. ג׳ון פקח את עיניו והביט בה. ״תגידי לי את,״ לחש לתוך שפתיה.

0 תגובות
קטע- שונית האלמוגים
28/02/2014 16:16
The Girl with Two Hearts
שונית האלמוגים, בדידות, התבוננות, אהבה, מוות
זה ההמשך לסיפור החדש שהתחלתי, בינתיים אני אקרא לו "שונית האלמוגים".
כל הקטעים יהיו מתויגים בקטגוריה.
מקווה שתהנו! :)

״להחביא את הגופה?״ ניק חזר על מילותיה.
״מה עוד אפשר לעשות?״ משכה בכתפיה. ״ניק, יש ראיות בכל מקום.״
״נצטרך לנקות את המקום,״ מילמל. ״הכל... הכל מלא ב-״
״היי,״ היא התקרבה אליו ונגעה בלחיו. ״אנחנו ננקה הכל.״
הוא הינהן בראשו. ״אז כדאי שנתחיל.״
הם צעדו בשקט לכיוון הדלת ונכנסו פנימה. בריאן שכב על הרצפה ללא רוח חיים.
״את בסדר?״ שאל אותה ניק בדאגה.
״כן,״ השיבה. ״יש חומרי ניקוי בארון, ואת חפירה בחוץ.״
״למה יש כאן את חפירה?״ ניק פתח את הארון והתחיל להוציא ממנו חומרי ניקוי.
״לפני שנתיים היה להם משחק מטומטם שהם חפרו בורות וכיסו אותם, לראות מי ייפול.״
״זה אכזרי,״ מילמל.
״יותר נכון קארמה.״
״אלנה, אנחנו צריכים לסחוב אותו החוצה.״ ניק התקרב אל הגופה והתכופף. ״אני אסחוב אותו לבד.״
״אתה פצוע,״ היא עמדה ליד רגליו של בריאן והתכופפה. ״אנחנו צריכים למהר.״
״מוכנה?״ 
״כן.״
ניק אחז בבריאן מתחת לבית השחי והרים אותו. אלנה הרימה את רגליו והתקדמה בצעדים קטנים.
״נצטרך להתרחק קצת,״ הסביר והחל ללכת. לאחר מספר דקות הם נעצרו והניחו את הגופה על האדמה.
״אני אלך להביא את האת,״ אמר ניק.
״אני אביא אותו,״ אלנה התחילה ללכת לכיוון הבקתה. לאחר מספר דקות היא חזרה עם את חפירה.
״אני אחזור לבקתה ואתחיל לנקות,״ היא הושיטה לניק את האת.
״אלנה, את לא חייבת ל-״
״אין לנו זמן לזה,״ קטעה אותו. ״אני אהיה בסדר.״
היא הסתובבה והחלה לצעוד לעבר הבקתה. ניק נעץ את האת באדמה והתחיל לחפור. ידו כאבה והוא נשך את שפתיו בכאב. האדמה לא הייתה קשה, והבור נוצר במהירות. לאחר זמן מה, רק ראשו בצבץ מהבור המלבני והעמוק. הוא טיפס החוצה, הניח את האת בצד ונעמד ליד בריאן. 
״עכשיו אתה יודע את שמי,״ סינן ניק ודחף את הגופה אל תוך הבור. הוא לקח את האת והחל לכסות את הבור. לאחר שסיים לשטח את האדמה ולפזר עלים מעל הבור, הוא לקח את האת והחל לחזור לכיוון הבקתה.
״אלנה?״ שאל ונכנס פנימה. הבקתה הייתה ריקה. הרצפה הייתה נקייה כמו תמיד, ולא היה זכר לדם שהיה שם קודם.
״אלנה?״ ניק הסתובב ויצא מהבקתה. 
״אני כאן, מאחור,״ הוא שמע את קולה והלך אחריו. היא ישבה על האדמה ואספה בידיה אדמה.
״מה את עושה?״ שאל והתקרב אליה.
״אנחנו לא יכולים לזרוק את הסמרטוטים,״ הסבירה. ״אני קוברת אותם.״
״עדיף לשרוף אותם,״ הציע והוציא מצית מכיס מכנסיו. הוא התכופף לצידה והצית את הערימה שמולם. הסמרטוטים נדלקו והתחילו להתפצפץ.
״אנחנו צריכים להחזיר את המכונית שלו,״ פניו של ניק התגלו באור. אלנה הביטה בו וצמרמורת אחזה בה. פניו היו מלאי חתכים ודם.
״אתה נראה נורא,״ העירה.
״ואת יפהפייה,״ חייך אליה.
אלנה חייכה והרכינה את ראשה. ״אז מה אנחנו עושים עם המכונית שלו?״
״אני אחזיר אותה למגרש החנייה,״ הציע ניק. 
״אתה מלוכלך,״ הזכירה לו. ״ומלא בדם. אתה תלכלך את המכונית.״ היא קמה והלכה לכיוון הבקתה. ״אני חושבת שיש שם שמיכה או משהו שתוכל להניח על המושב.״
ניק התרומם וחיכה. לאחר דקה או שתיים אלנה חזרה עם שמיכת קיץ ישנה. 
״זה יהיה בסדר?״ הושיטה לו את השמיכה.
״כן,״ ענה. ״צריך לכסות את השאריות של הסמרטוטים.״
אלנה ניגשה וכיסתה את מה שנשאר. היא חזרה לניק וחיבקה את גופה.
״אני אנהג במכונית של בריאן,״ הסביר. ״ואת תנהגי בשלי.״
״למה שאתה לא תנהג בשלך?״ שאלה בבלבול.
״כי אם מישהו יראה את המכונית של בריאן,״ אמר. ״עדיף שהוא יראה בחור, לפחות צללית של גבר ולא של אישה.״
״צודק,״ הסכימה. ניק ניגש למכונית הלבנה של בריאן ופתח את דלת הנהג. הוא הניח את השמיכה על המושב ונכנס פנימה. 
״קחי,״ הושיט לה את מפתחות הרכב. ״אני אנקה את המכונית שלי יותר מאוחר.״
אלנה לקחה את המפתחות מידו והחלה ללכת לכיוון המכונית שלו.
״אלנה!״ היא עצרה והסתובבה.
״איפה הסכין?״ ניק הביט בה.
״ניקיתי אותה,״ הסבירה. ״והנחתי אותה בתא הכפפות.״
״הייתה לו סכין בתא הכפפות?״ ניק הרים את גבותיו.
״היא הייתה חדשה והוא השוויץ בה,״ הסבירה. ״הוא השתמש בה לקליעה למטרה.״
״בן אדם עם תחביבים,״ מילמל ניק והפעיל את המנוע. אלנה נכנסה למכוניתו השחורה של ניק והתניעה. היא סובבה את ההגה ונסעה אחרי מכוניתו של בריאן. הנסיעה הייתה שקטה, והיא ניסתה לסלק את המחשבות ממוחה.
הם הגיעו לחנייה, וניק החנה את המכונית של בריאן במקום שהייתה. הוא יצא מהמכונית והשתמש בשמיכה כדי למחוק את טביעות אצבעותיו מהמפתחות ומהמכונית. הוא הלך לכיוון מכוניתו, הסתכל לצדדים וישב מקדימה. 
״ההורים שלי לא בבית,״ אמר כשיצאו מהחנייה.
״אני מתכוון,״ המשיך כשהסתכלה עליו. ״את לא ממש נראית אחרי נשף. את יכולה להתארגן אצלי ואני אסיע אותך הבייתה.״
״אוקיי,״ הסכימה. ״תגיד לי לאן לנסוע.״

״תפני ימינה כאן,״ ניק הצביע על אחד הבתים. ״הבית השלישי מימין.״
אלנה סובבה את ההגה ונכנסה לחנייה. היא הוציאה את המפתחות והושיטה אותם לניק. הם יצאו מהאוטו וצפצוף נעילה קצר נשמע. 
ניק הלך לעבר יחידה נפרדת ליד הבית. ״אני גר כאן.״
״לבד?״ שאלה והלכה אחריו. ״למה?״
״זה יותר נוח,״ השיב ופתח את הדלת. אלנה נכנסה אחריו ובחנה את החדר. הוא היה מלבני ובהיר ומרוהט היטב. בצד שמאל הייתה ספה צמודה לקיר ומולה טלוויזיה, ובצד ימין היה מטבח קטן ומסדרון להמשך הדירה. ניק פנה אל המסדרון ונכנס לחדר השינה. אלנה הלכה אחריו ונעמדה בפתח החדר. 
״המקלחת כאן,״ הצביע על דלת לבנה. ״אני אביא לך בגדים להחלפה.״
ניק חזר למסדרון ויצא מהדלת. אלנה נכנסה לחדר השינה והסתכלה סביבה. מיטה גדולה ומוצעת ניצבה מולה. שולחן כתיבה עמד מאחוריה ועליו נחו מחשב נייד ומנורת שולחן. התיק של המחשב היה תלוי על הכסא. מעל השולחן ניתלו שלושה מדפים לבנים עמוסים בספרים. היא התקרבה לשידה ליד המיטה ורכנה לעברה. על השידה עמד שעון דיגיטלי, ולידו ניצבה מסגרת קטנה. בחורה בעלת שיער שחור ארוך ועיניים בהירות חייכה אליה מהתמונה. היא לבשה בגד ים כחול ורגליה שקעו בחול הזהוב. היו שלוש מגירות, ולתחתונה היה מנעול כסוף. אלנה שלחה את ידה בהיסוס וניסתה לפתוח את המגירה. היא הייתה נעולה. היא התרחקה מהשידה ופנתה לחדר האמבטיה. עיניה התרחבו בבהלה כשראתה את דמותה במראה. עיניה הירוקות היו אדומות ונפוחות, ופניה היו מלוכלכים בדם ובבוץ. שיערה היה סבוך ומלוכלך, ועלים יבשים דבקו בו. שמלתה הייתה קרועה ומוכתמת, והמחשוף של שמלתה היה מכוסה בדם. היא התפשטה, חלצה את נעליה ונכנסה מתחת למים החמים. היא עצמה את עיניה ונתנה למים לשטוף את הלכלוך מגופה וממוחה. 
אלנה סגרה את המים ועטפה את עצמה במגבת לבנה שמצאה בארון. היא יצאה מחדר האמבטיה וראתה את ניק עומד מולה.
״הבאתי לך בגדים,״ הוא הניח את הבגדים על המיטה. 
״תודה,״ היא החזיקה את הבגדים המלוכלכים בידה.
״אני אכנס להתקלח,״ הוא החזיק בידו מכנס ונכנס לחדר האמבטיה. אלנה התיישבה על המיטה ושמעה את המים זורמים. היא הסתכלה על הבגדים שהביא לה. סוודר כחול בדוגמת צמות ומכנס פיג׳מה אפור. היא לבשה את תחתוניה ואת הבגדים שהשאיר לה. רגליה היו צמודות לחזה והיא חיבקה אותן. לאחר מספר דקות הדלת נפתחה וניק יצא מחדר האמבטיה. הוא לבש מכנס פיג׳מה, פניו היו סמוקות ושיערו רטוב. ידו השמאלית הייתה מעוטרת בקעקועים צבעוניים שהגיעו מתחת למרפק. על ידו הימנית היה חתך ארוך. גופו השרירי ופניו היו מלאים בחתכים טריים.
״אני אביא עזרה ראשונה,״ אמר ויצא מהחדר. לאחר מספר דקות הוא חזר עם תחבושות ויוד והתיישב על המיטה. 
״אם את רוצה לעשות את זה בעצמך-״
״לא, זה בסדר,״ התקרבה אליו. ״אני רק אלכלך.״
״איפה נפצעת?״ שאל.
״ברגל, במיוחד,״ ענתה. ״אבל יש גם בגב אני חושבת. ובידיים.״
״נתחיל מהקשה,״ הציע.
אלנה התרוממה מעט ומשכה את המכנסיים כלפי מטה. רגליה השזופות היו נקיות מלבד חתכים בודדים והפצע מעל הברך.
״אם את רוצה שאני אפסיק, תגידי,״ אמר לה.
״אוקיי.״
ניק ניקה את הפצע וחבש אותו. ידיו היו נעימות למגע והיא רעדה מעט.
״הכאבתי לך?״
״לא, ממש לא,״ הנידה בראשה.
״סיימנו עם הרגל,״ הודיע. ״איפה עוד?״
״בגב,״ אלנה היססה מעט והסתובבה. היא הורידה את הסוודר וגופה היה עירום למעט תחתוניה. היא כיסתה את חזה בידיה והסתכלה עליו.
״זה רע?״ 
״לא,״ השיב. הוא הסיט את שיערה הארוך קדימה וניקה את החתכים. עיניו בחנו את גבה השזוף והוא ניסה להתרכז בחבישת הפצע. 
״סיימתי,״ אמר והניח את התחבושות על המיטה.
אלנה לבשה חזרה את הסוודר והסתובבה אליו. ״תורך.״
״זה בסדר,״ השיב. ״אני אסתדר בעצמי.״
״אני רוצה לעזור,״ היא לקחה את התחבושות והיוד והתקרבה אליו. החתך בידו היה מכוער, והיא החלה לחטא אותו.
״של מי הבגדים?״ שאלה לאחר שתיקה קצרה.
״של אחותי,״ השיב.
״אני מקווה שלא יהיה לה אכפת,״ אלנה חבשה את החתך ועברה לטפל בחתך נוסף על חזהו.
״היא מתה.״
אלנה הרימה את מבטה אליו בהפתעה.
״תאונת דרכים,״ הוא לא הביט בה.
״ניק, אני מצטערת,״ היא הניחה את ידה על חזהו.
״זה בסדר,״ הוא הינהן בראשו.
היא סיימה לחבוש את הפצע והסתכלה עליו בזווית עינה. עיניו נצצו והוא הרכין את ראשו.
״אני מצטער,״ הוא ניגב את עיניו. ״זה מביך.״
אלנה הניחה את התחבושות על הרצפה. ״היית שם, נכון?״
״אני נהגתי,״ הוא התרומם מהמיטה והיא אחזה בידו.
״זאת לא אשמתך,״ היא התרוממה ונעמדה מולו.
״גם המוות של בריאן לא קרה באשמתי?״ שאל. ״אה, אלנה?״
״הצלת אותי,״ השיבה. ״זה שונה-״
״אני רצחתי אותו!״ הוא התרחק ממנה והניח את ידיו על ראשו. ״אלוהים, אני רצחתי אותו. הוא מת.״
״ניק, תקשיב לי-״
״מה חשבתי לעצמי?״ הוא התיישב על המיטה והניח את פניו בידיו. ״מה חשבנו לעצמנו? הם ימצאו הכל. יחפשו אחריו, כולם מכירים אותו! יבואו לשאול אותך שאלות-״
״ואני אענה עליהן,״ קטעה אותו והתיישבה לצידו. ״אתה לא לבד בזה.״ היא הניחה את ידה על לחיו. 
הוא הביט בה, הושיט את ידו והעביר קווצת שיער בלונדינית מאחורי אוזנה. אלנה קירבה את פניה והביטה בו. עיניו הזכירו לה את היום הראשון שצללה.
היא הייתה עם משפחתה בים, ואביה הפתיע אותם ואמר שהם הולכים לצלול. בהתחלה היא פחדה ושקלה לוותר, אך האדרנלין שבגופה אמר לה אחרת. מתחת למים היא הרגישה שלווה, כאילו כל הצרות שבעולם נעלמו ורק היא והדגים קיימים. היא שחתה ועברה ליד האלמוגים השונים והתפעלה מצבעיהם. כל כך הרבה גוונים, צורות וצבעים. עיניה התמלאו דמעות לנוכח הפלא הקטן שגילתה. המקום הפרטי שלה.
״אלנה?״ היא הביטה בו והבינה שהיא בוכה. 
״אני לא בוכה בגלל זה,״ אמרה לו ומחתה את דמעותיה. הוא הסתכל עליה במבט שואל.
״אני רק-״ התחילה להגיד כששפתיו נגעו בשלה.
פניו התרחקו ממנה במהירות. ״אני מצטער, לא הייתי צריך לעשות את זה.״
״אל תגיד את זה,״ היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו והצמידה את שפתיה לשלו. היא הרגישה את גופה נמס ומשתנה. ניק עטף אותה בידיו ועצם את עיניו. הם התנתקו וניק פקח את עיניו. אלנה הביטה בו, ורגע לפני שהתקרבה אליו שוב, היא ידעה שהפכה למישהי אחרת. 

0 תגובות
קטע- לילה אחרון
19/02/2014 12:20
The Girl with Two Hearts
שונית האלמוגים, בדידות, התבוננות, אהבה, מוות
סיפור חדש שהתחלתי, בנוסף לעוד כמה שמתקדמים לאט לאט.
אפרסם בקרוב את ההמשך, מקווה שתהנו :)

היא פקחה את עיניה לאט. הכל היה מטושטש, צללים בצבעי שחור וירוק, חום וכחול. היא כיווצה את עיניה וניסתה להתמקד בצל השחור והגבוה שניצב מולה. היא ניסתה להתרומם ולראות איפה היא. ידיה היו שרוטות ומרוחות בדם קרוש. השמלה השחורה שלבשה הייתה מלוכלכת וקרועה, ועלים יבשים דבקו בה. היא הרימה את גופה כלפי מעלה וכאב חד עבר ברגלה הימנית. היא מיששה בידה את הרגל וגילתה קרע גדול מעל הברך. הדם היה יבש, אך היא ידעה שהיא חייבת להגיע לבית חולים. היא התקדמה בצליעה לכיוון ההפוך וניסתה לשחזר את אירועי הערב.

״ביי אמא!״, דלת הכניסה נפתחה ובחורה בשמלה שחורה יצאה וירדה במדרגות הכניסה. 
״אלנה, חכי!״ אישה גבוהה ובלונדינית עמדה בפתח הדלת עם מצלמה בידה. ״עוד לא צילמתי אותך.״
אלנה הניחה את ידה על מותנה וחייכה אל העדשה השחורה. 
אימה צילמה מספר תמונות ואז ניגשה לחבק אותה. ״תהני ילדה שלי.״
״תודה אמא,״ שפתיה האדומות נחו על לחייה של אימה בעדינות. היא התרחקה ממנה והלכה לכיוון הלימוזינה הלבנה שחיכתה בצד הכביש. 
״את נראית פשוט מדהים!״ אחת הבחורות שישבו בפנים פקחה את עיניה בהפתעה.
״תודה ארין,״ חייכה אלנה והתיישבה לצד שרלוט והאנה.
״בריאן יאכל את עצמו היום אחרי שהוא יראה אותך,״ העירה האנה.
״לא אכפת לי ממנו,״ אלנה סידרה את שמלתה. ״הוא היסטוריה.״
״איך הוא יכל לבגוד בך בכלל?״ אמרה שרלוט בחוסר הבנה.
״כי הוא גבר,״ השיבה ארין, ״וזה מה שגברים עושים. מזל שאני לא צריכה להתעסק איתם.״
״תפגשי את ליז באולם?״ שאלה אלנה.
״כן,״ ענתה ארין. ״שבוע הבא אנחנו שנה ביחד.״
״הגענו,״ הודיעה האנה כשנעצרו.
הדלת נפתחה ואלנה יצאה מהלימוזינה. בחור במדים החזיק את הדלת. אחריה יצאו חברותיה, הבחור סגר את הדלת והלימוזינה נסעה משם. 
״נשף הסיום!״ שרלוט הצמידה את ידיה בהתרגשות. ״שניכנס?״
הבנות התקדמו לעבר הדלת הפתוחה בנשימה עצורה.

עלים יבשים נשברו תחת עקביה כשהתקדמה בצליעה. עיניה התרגלו לחושך והיא ניסתה לזהות את המקום אך ללא הצלחה. היא הרגישה שהיא הולכת זמן רב וליבה החל לפעום בפראות. אלנה עצרה והסתובבה לאחור. 
׳אולי הדרך הנכונה היא בכיוון ההפוך׳, חשבה בייאוש. 
היא הסתובבה והתחילה ללכת חזרה. הרוח נשבה וצמרמורת עברה באלנה. היא חיבקה את גופה והמשיכה להתקדם.
לפתע, ראתה מרחוק צל שחור ומלבני. היא עצרה וצימצמה את עיניה. עיניה נפקחו בהפתעה כשהבינה היכן היא. היא התקדמה בצעדים מהירים לכיוון הבקתה וניסתה להתעלם מהכאב שברגלה. הבקתה הייתה קרובה יותר ויותר. אלנה זיהתה את היער שהיא וחבריה נהגו לבלות בו עד השעות הקטנות, ואת בקתת העץ שזוגות רבים ביקרו בה. היא התקרבה לדלת כשחשבה ששמעה קול. ידה אחזה בידית הדלת בהיסוס. היא לקחה נשימה עמוקה ודחפה את הידית כלפי מטה. הדלת נפתחה בחריקה ועיניה של אלנה נפערו באימה.

״אל תסתובבי, הוא מסתכל,״ האנה הציצה מאחורי ראשה של אלנה.
״לא אכפת לי ממנו,״ השיבה אלנה והתקרבה אל המזנון. היא מזגה לעצמה כוס  פונץ׳ ולגמה ממנה. 
״הוא מתקרב לכאן,״ מילמלה האנה ומזגה לעצמה.
״ערב טוב,״ היא שמעה קולו המוכר והסתובבה. הוא עמד מולה, לבוש טוקסידו לבן.
אלנה התעלמה ממנו והתקדמה לצדו השני של האולם.
״הוא ימשיך להציק לך, את יודעת,״ העירה האנה שהלכה אחריה.
״הוא יכול להמשיך לנסות,״ היא משכה קווצת שיער בלונדינית מאחורי אוזנה. ״אני לא הולכת להקשיב לו.״
הן הגיעו לשולחן שלהן והתיישבו. בחור בלונדיני צעק להאנה מהרחבה.
״מישהו מחכה לך,״ חייכה אלנה.
״את בטוחה שאת בסדר?״ שאלה האנה.
״בטוחה,״ השיבה. ״תהני, מגיע לך.״
האנה חייכה אליה וקמה לרחבת הריקודים.
אלנה הביטה סביבה וראתה את בריאן מחפש אותה בעיניו. היא קמה ממקומה ויצאה מהדלת האחורית. 
עקביה הרעישו כשצעדה על השביל. היא התקרבה לספסל כשהבחינה שמישהו יושב שם. הוא הסתובב כששמע את צעדיה.
״אני מצטערת, לא התכוונתי להפריע,״ מיהרה להגיד.
״זה בסדר,״ השיב.
״אני יכולה לשבת?״ שאלה. ״יש יותר מדי רעש בפנים.״
״זה מקום ציבורי,״ הוא החווה בידו. 
אלנה התקרבה והתיישבה.
״ניק, נכון?״ שאלה לאחר שתיקה קצרה.
״יש לך זיכרון טוב יחסית לשאר,״ הביט בה.
״אתה לא מגיע הרבה,״ העירה.
״אני לומד חלק בבית,״ משך בכתפיו. ״יותר נוח ככה.״
״זה נשמע כיף,״ חייכה והסתכלה עליו. לפתע היא הבינה שאף פעם לא הסתכלה עליו באמת. היה לו שיער קצר ושחור שנפל על מצחו ועיניים בהירות, היא לא הצליחה לראות בבירור את הצבע. הוא לבש חליפה שחורה ומתחתיה חולצה לבנה. שני הכפתורים העליונים היו פתוחים וחשפו עור בהיר. 
״מצאת משהו מעניין?״
היא הרימה את ראשה והסתכלה עליו. ״אני מצטערת,״ מילמלה. ״לא התכוונתי לגרום לך להרגיש לא נעים.״
״הצלחת,״ חייך אליה.
היא הסמיקה קלות ושמחה שהלילה מסתיר את תחושותיה.
״אז למה ברחת מהאירוע הנוצץ?״ הוא בחן אותה.
״רציתי לנשום קצת אוויר צח,״ השיבה.
״ברחת מבריאן?״
״היי, אולי אני לא מגיע הרבה,״ השיב כשראה את פניה. ״אבל אני לא מנותק.״
״הוא רוצה לדבר איתי,״ הסבירה.
״ואת מתכוונת לתת לו?״ שאל.
״לא,״ מילמלה.
״היססת,״ העיר ניק. ״הוא אחד שיביא לך רק צרות.״
״זה מה שאומרים עליך,״ פלטה.
הוא הביט בה ואז מבטו נדד לשביל. 
״אני מניח שהם צודקים,״ השיב לה וקם ממקומו. אלנה הסתובבה וראתה את בריאן מתקרב מהשביל.
״אלנה אנחנו יכולים לדבר?״ הוא עמד מולה והחזיק שתי כוסות.
״אין לנו על מה לדבר,״ התרחקה ממנו.
״בבקשה,״ אמר ואז הסתכל על ניק. ״אכפת לך? אנחנו מנסים לנהל כאן שיחה.״
״זה לא נראה ככה,״ העיר ניק. ״היא לא ממש רוצה לדבר איתך.״
״אולי תיתן לה להחליט?״ התרגז בריאן.
״ניק, אתה יכול לתת לנו רגע?״ אלנה הסתכלה על ניק.
״ניק?״ הופתע בריאן. ״טוב לדעת שיש לך שם.״
״בריאן, די,״ הפסיקה אותו אלנה.
״תהנו מהשיחה שלכם,״ ניק פנה אל השביל לכיוון הדלת.
״שנשב?״ בריאן התיישב על הספסל.
אלנה התיישבה רחוק ממנו. ״מה אתה רוצה?״
״אני רוצה לבקש ממך סליחה,״ הוא הושיט לה את אחת הכוסות.
״מה זה?״ היא לקחה את הכוס. ״מנחת פיוס?״
״לא,״ חייך אליה. ״חשבתי שהשיחה הזאת תצטרך קצת פונץ׳.״
היא לגמה מהכוס. ״זה פחות טעים מהקודם. אוקיי, ביקשת סליחה.״
״אני פשוט רוצה שנחזור להיות קודם,״ קולו נשמע מיוסר.
״זה לא הולך לקרות בריאן,״ הסבירה. ״אני לא יכולה למחוק את מה שעשית.״
״אני יודע.״
״בגדת בי.״
״אני יודע, אלנה.״
״אתה יודע, אני יודעת,״ המשיכה. ״אני לא יכולה פשוט להמשיך כאילו כלום לא קרה.״
״כל הזמן שאת רוצה,״ הוא התקרב אליה. ״אני אחכה. רק תגידי לי שיש לי ולך עוד צ׳אנס.״
״אני לא יודעת, בריאן,״ היא הרכינה את ראשה.
הוא הניח את ידו על ידה. ״בבקשה.״
״בריאן, אני לא-״ היא הרגישה סחרחורת והרימה את ידה אל ראשה. ״אני-״
ראשה צנח על כתפו ועיניה נעצמו.

״אוי אלוהים,״ אמרה אלנה וקפאה במקומה. הדבר הראשון שעיניה קלטו היה דם. אדום כהה צבע את רצפת הבקתה. החליפה הלבנה הייתה ספוגה בדם. הוא שכב על הגב כשידיו פשוטות לצדדים. היא הרימה את עיניה לדמות שעמדה מעל בריאן. שערו הכהה התמזג עם החושך, וחולצתו הלבנה הייתה מלאה בדם. הסכין שבידו בהקה וטיפות דם זלגו ממנה.
אלנה צעדה לאחור. הוא הביט בה המום, והסכין נשמטה מידו. אלנה לקחה צעד נוסף, הסתובבה והתחילה לרוץ. היא הביטה לאחור וראתה אותו. דמעות החלו לזלוג מעיניה והיא צרחה שיעזוב אותה. היא שמעה את העלים הנשברים וידעה שהוא מתקרב. רגלה כאבה והקשתה עליה לרוץ. לפתע הרגישה ידיים עוטפות את גופה בחוזקה. היא הרימה את רגליה באוויר וניסתה להשתחרר. היא המשיכה לצרוח, כל גופה נאבק בו. רגלה פגעה במפשעתו והוא התקפל בכאב. היא השתחררה מאחיזתו ורצה במהירות. היא הביטה לאחור וראתה אותו מתרומם. ליבה פעם מהר כל כך שחשבה שעוד רגע הוא ייצא מחזה. הוא היה מהיר ממנה. היא הרגישה את ידיו שוב, תופסות אותה בחוזקה, לא מרפות. היא ניסתה לבעוט בו שוב, אך הוא התחמק והתכופף לרצפה. הוא ירד על ברכיו ומשך אותה אליו. 
״תעזוב אותי!״ צרחה וניסתה להשתחרר. לחייה היו ספוגים בדמעות, ושיערה הארוך היה פרוע ומלוכלך. הוא הניח את ידו על פיה, והיא צרחה בהיסטריה.
״אלנה, תקשיבי לי,״ הוא לחש באוזנה. ״בבקשה.״
היא הנידה בראשה בפראות וניסתה לצרוח.
״אני אתן לך ללכת,״ הבטיח. ״ואת תוכלי לספר למי שתרצי. רק תקשיבי.״
היא הביטה בידו המגואלת בדם וצמרמורת עברה בה.
״אלנה, בבקשה.״ התחנן. ״תתני לי להסביר.״
קולה היה צרוד מהצרחות והיא הרגישה שגופה מותש.
״אני לא אפגע בך,״ לחש לה. ״לעולם לא.״
לאחר שתיקה קצרה היא הינהנה.
״את מבטיחה לא לצרוח?״ שאל.
אלנה הינהנה שוב. הוא הוריד את ידו בעדינות מפיה וסובב אותה אליו. היא התרחקה ממנו מעט וחיבקה את גופה.
״את זוכרת איך הגעת לפה?״
היא הנידה בראשה ודמעות זלגו על פניה.
״סוממת. בריאן הביא אותך לכאן. הוא רצה...״ קולו נסדק. ״הוא רצה לגרום לך לחזור אליו.״
״אתה...״ מילמלה. ״הדם, הסכין.״
״אלנה-״
״אתה רצחת אותו,״ הביטה בו באימה. ״הוא מת. הוא שוכב שם עכשיו מת.״
״ראיתי אותו סוחב אותך למכונית שלו ונוסע. עקבתי אחריו,״ הסביר ניק. ״לא התכוונתי לרצוח אותו.״
אלנה הביטה בו בעיניים אדומות ונפוחות.
״אבל אני לא מצטער,״ המשיך. ״הוא התכוון לפגוע בך.״
״אני רוצה ללכת,״ התחננה. ״תן לי ללכת.״
״אני אקח אותך הבייתה.״
״ומה אתה תעשה?״ הסתכלה עליו.
״אחכה שיבואו לעצור אותי,״ משך בכתפיו. ״זה יקרה, לא?״
״למה עקבת אחריו?״ אלנה מחתה את דמעותיה. ״למה אכפת לך ממני?״
״כי לך אכפת,״ השיב והתרומם מהאדמה. ״את זכרת את השם שלי.״
״מה קרה שם?״ היא הצביעה לכיוון הבקתה. 
״הוא לקח אותך לשם,״ הסביר ניק. ״עצרתי אותו בדרך והתחלנו להתווכח. חלק מהדם שיש עלייך לא שלך. את נפצעת כשנפלת מהידיים שלו. הריב המשיך בבקתה ו-״
״של מי הסכין?״ אלנה קטעה אותו.
״שלו,״ ענה לה. לפתע היא הבחינה שזרועו הימנית מדממת. 
״אתה מדמם,״ העירה.
״אני יודע,״ מילמל.
״אתה יכול לעזור לי לקום?״ ביקשה אלנה.
ניק הושיט את ידו ותפס בזרועה. היא התרוממה על רגליה ונשכה את שפתיה בכאב.
״אני אקח אותך,״ הוא התקרב והסתכל עליה. היא הינהנה בחיוב, והוא הניח את ידו הימנית מאחורי כתפה ואת השמאלית מתחת לירכיה. הוא הרים אותה וידיה נכרכו סביב צווארו. 
הוא התקדם בשתיקה לכיוון הבקתה. אלנה שמעה את נשימותיו וידעה שכואב לו. הוא היה מלא בדם והיא לא יכלה לדעת אם נפצע במקומות נוספים. היא הניחה את ראשה על כתפו ושתקה. 
לאחר מספר דקות הוא עצר. ״הגענו.״
אלנה הרימה את ראשה והסתכלה. הבקתה עמדה מולם, קודרת ושקטה.
״המכוניות מאחור,״ ניק הוריד אותה ורגליה נגעו באדמה. ״אני אקח אותך הבייתה.״
״מה אנחנו עושים עכשיו?״ היא הביטה בו בשאלה.
״מה שתחליטי,״ השיב לה.
עיניו היו קרובות והיא הבחינה שצבען הוא כחול בהיר עם טיפה ירוק, כמו המים בקירבת החוף, ליד האלמוגים.
היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה את המילים שישנו הכל. ״אנחנו יכולים להחביא את הגופה.״

2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 הבא »